התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ישראלים באמריקה - ישראלים בחדשות

לוס אנג'לס בשבילי הכי הכי
מאת: אדי פליישלר | פורסם: 11.02.2016 16:45
לרוב הישראלים מכנה משותף אחד – הם לא מעריכים אותה מספיק. הם מפספסים בגדול. ולא עוד: 3 ימים של במסעדות הכי טובות ובמקומות הכי שווים בעיר הכי שווה

אדי פליישלר (בתצלום מימין) חי את גרסתו הפרטית לחלום האמריקאי. מביתו שבצפון קליפורניה הוא רוקם תוכניות גרנדיוזיות לטיולי אוכל מסביב לעולם, ומקפיד לבצע אותן כשמתאפשר. אהבתו להומור, מסעות ובעיקר קולינריה אינה יודעת גבולות. כפי שאמרו לו לא פעם בבית: "למה אני לא יכולה פעם אחת להיכנס אליך לחדר בלי לדפוק ולתפוס אותך עם פורנו על המסך כמו בחורים נורמליים? למה רק תמונות של אוכל?" אדי, בן 33, עובד בעמק הסיליקון כמהנדס תוכנה.

 

בואו נשים דברים על השולחן:

כישראלים שחיים בארצות הברית אתם שייכים לאחד משני מינים מרכזיים: אלו שגרים בלוס אנג'לס ואלו שלא.
 הישראלי האנג'לוסי המצוי הוא מין בעל מאפיינים ספציפיים:


1. על אף שהרוסי אשר יושב מאחורי הקופה ב-"איציק הגדול" אינו דובר עברית, האנג'לוסי עדיין יגיד לו בכל פעם מחדש "מותק, קילו חומוס בסדר? וגם שיפקה בצד."

2. הזכרים מייצרים צליל ייחודי המכונה "זריקת צרור המפתחות על השולחן". את הצליל הזה ניתן לשמוע בעיקר בסניף "ארומה" שבוואלי, וקודמת לו BMW שחונה על הכניסה למקום (וכשאני אומר "על"...) ויוצא ממנה איש לבוש טרנינג.

3. האנג'לוסי מחייך מאוזן לאוזן כאשר מזכירים לו את Star Falafel Grill שבשרמן אוקס, ותמיד יגיד "כפרה על דינה איך היא מפנקת".


4. מדי שבוע נודדים ההאנג'לוסים להקות להקות אל מקום חם יותר, עם מזון בשפע והרגשה של בית כמו שרק "הלו! מהר אחורה! הייתי בתור לפנייך" יכול לתת. נכון, אני מתכוון לסופר סל. 



ישראלים שאינם תושבי לוס אנג'לס, מנגד, הם מין שונה לחלוטין:


1. הם ידברו אנגלית גם בחומוסיה המקומית, על אף שלא אחת המוכר שמולם הוא בחור ישראלי עם אנגלית שמסתכמת ב-“you want to buy cream from dead sea?”.


2. זכרים בגילאי 30+ מייצרים את הצליל הייחודי "אוי" כאשר הם מתיישבים, שזה לא מפתיע כי ידוע שחלק מלהזדקן כאשכנזי זה שיום אחד משום מקום אתה יודע יידיש. 


3. הלא-האנג'לוסי מחייך מאוזן לאוזן על עצם זה שבכלל יש באזור שלו חומוס ופלאפל.


4. מדי שבוע נודדים הלא-האנג'לוסים להקות להקות אל מקום קר יותר, עם מזון בשפע והרגשה של בית כמו שרק "כמה זמן הטלוויזיה אצלך? חמש שנים זה כלום. בוא תראה איך הם מקבלים אותה בחזרה" יכול לתת. נכון, אני מתכוון לקוסטקו. 

ובכל זאת, הפעם אני לא רוצה לכתוב על שוני אלא על דימיון.

לרוב הישראלים שאני מכיר מכנה משותף אחד – הם לא מעריכים מספיק את לוס אנג'לס. בין אם אנחנו גרים בה אבל מעדיפים לא לחצות את גבולות עמק סן פרננדו, או גרים רחוק ובכלל לא שוקלים לבקר ב"לה לה לנד", אנחנו מפספסים בגדול. אז לא עוד.

עם התקרב סוף השבוע הארוך של יום הנשיא (כי למרטין לותר קינג לא קיבלתי חופש אז למה מה קרה שאני אפרסם לפני ואחרים ייהנו), אני מציע מסלול בן 3 ימים בעיר שחוברה לה יחדיו מבת ים, ראשון לציון, פתח תקווה ואחרות. המסלול הזה הוא טיול בלוס אנג'לס שלי, ואת לוס אנג'לס שלי אי אפשר לא לאהוב. 





יום 1



בשעת בוקר מוקדמת זרחה השמש מעל עמק סן פרננדו והאירה על יושבי הרכב שעשה דרכו בכביש 5 לכיוון העיר. המראה שנגלה לא היה נעים. אתה היית עם שקיות של מי שנוהג מאז שתיים בלילה, והיא עם שיער של מי שיושבת באוטו מאותה השעה ומתרה בך להפעיל Waze מאז שחלפתם על פני השלט Welcome to Nevada והיא הבינה שעל אף הביטחון אותו אתה מפגין משהו מאוד לא בסדר.

אתם שניכם במקום הזה בו ברור לכם שאם בשעה הקרובה לא יקרו קפה ופחמימה פשוטה, טוב לא יהיה.

תחנה ראשונה:

SQIRL – לבית הקפה שבאיסט הוליווד לא מגיעים בשביל סיפורים:


1.נכנסים.


2. מזמינים טוסט בריוש שרוף עם תועפות ריקוטה טרייה - ומעל ריבת אוכמניות ורוברב תוצרת בית בטעמי פרי כל כך מודגשים, שממש מרגישים את העסיס נוזל לכם בין האצבעות.


3. מזמינים טוסט בריוש עם חמאת שוקולד ואגוזי לוז כל כך ממכרת שמשם כבר אין דרך חזרה. 


4. חותכים ורידים, כי מבינים שזה אמנם רק טוסט עם משהו אבל כזה כבר לא ייצא לכם בבית - אז מה הטעם להמשיך.


5. מזמינים קפה מריר וטוב לאזן את הטעמים והמתיקות.


6. מסתכלים אחד על השני, אומרים "לא הייתי צריכה להגיד לך לשים Waze"  --- "לא לא, אני זה שלא בסדר." - "נכון, אבל רציתי להיות נחמדה", וממשיכים הלאה.

תחנה שנייה:

את הבוקר פותחים ב-Griffith Park. שעות לפני שנוהרים אליו התיירים הפארק הוא פנינה של שקט וירוק. מצפה הכוכבים השוכן במרכזו, הלא הוא Griffith Observatory, הוא אחת מנקודות התצפית היפות על העיר, ואין כמו להשקיף ממנו על ממלכתכם.



תחנה שלישית:

"מתי אכלנו?" הוא שואל אותך מהורהר.

"אתה שוב רעב?" את מביטה בו מזועזעת.

הוא שותק.

"אולי עוד שעה?" את מנסה לגשר על הפערים.

שעה זה מצוין. כנסו לאוטו – אתם נוסעים למרינה דל ריי.



GJUSTA היא משהו שאני לא בדיוק יודע להגדיר. ב-Yelp הם תחת קטגוריית "קפה/תה, מאפיות, מעדניות" ועם דירוג בינוני פלוס.

אני יכול להבין למה אנשים לא התלהבו: הם לא מבינים מהחיים שלהם.

התפריט של Gjusta מופלא. הלחמים משגעים ונאפים מולך, הממרחים מוכנים מולך, הירקות נחתכים מולך, הבשרים נצלים מולך, הדגים. הבנתם. המקום הזה עושה לך חשק לעבור לגור במטבח שלו, וכל זה עוד לפני 11 בבוקר.

ב-11 הדבר האמיתי קורה – מתחילים הסנדביצ'ים החמים. בגט פריך עם גבינת פונטינה בריח ששולח אותך ישר לחופשה ההיא באיטליה וערימה נאה של פורקטה מתובלת וצלויה בדיוק במידה הנכונה... בייגל שומשום ניו יורקי ממולא בגבינת שמנת טרייה וסלמון נובה סקוטיה שמרגיש כאילו כבשו אותו לפני דקה... כריך ההודו שצולים במקום, בוזקים מעט ממיצי הבשר על הבגט ואחריו לא תוכלו לאכול יותר Turkey Sandwich באף מקום אחר (כמעט. אני מכיר מקום בסן פרנציסקו. למות).

אני לא חושב שאפשר לטעות שם. חיפשתי וכמעט לא מצאתי: את הכניסה. בהצלחה!

תחנה רביעית:

מ-Gjusta לכו ברגל כחצי שעה אל התעלות של ונציה. אמריקאים כמו אמריקאים לא אוהבים לעזוב את יבשת הולדתם, ועל כן מנסים לשחזר מה שאפשר. במקרה הזה הצליח להם. Venice Canal Historic District הוא אי של פסטורליות בעיר הסואנת, ויפה כל כך בזכות עצמו ולא בזכות מה שהוא מנסה לחקות.

תחנה חמישית:

עשו אחורה פנה ולכו לאורך Venice Beach על טיילת שגם באמצעו של חורף קשה נותנת לכם אנרגיות של קיץ. הביטו בשלל הטיפוסים שמשתזפים על החוף. יש גם טיפוסות והן לרוב משתזפות טופלס. הוא כנראה יסתכל. הכל בסדר, לא קרה כלום. העיפי לו סטירה וממשיכים הלאה.

תחנה שישית:

המשיכו בהליכה עד ל-Santa Monica Pier. אי אפשר לא לבקר במקום הזה. רציף שנכנס עמוק אל תוך ים כחול, אמני אשליות על הרציף, מתקני לונה פארק טיפשיים שאין כיף גדול מלעשות אותם ביחד. מה עוד צריך?

תחנה שביעית:

אוכל. זה מה שצריך. כבר שעתיים לא אכלתם ואתם בתת תזונה.

Sugarfish By Sushi Nozawa היא סושייה עם כל הסימנים הלא טובים: היא רשת, יש לה "סוכר" בשם והעיצוב שלה אשכנזי. ואתם יודעים מה יותר נורא מללכת לסושייה שמרגישה לכם לא נכון? להזמין מהתפריט את הארוחה שנקראת Trust Me.

הטעות הזו מומלצת בחום.

המתיקות של בשר הסרטנים, הרכות השמנמנה של ה-Toro וטעמי הים של ההאליבוט רכשו כולם את האמון שלי.

מהרציף המשיכו ברגל לסניף שב-. San Vicente Blvd, שם הזמינו ארוחה אחת של הביוקר (37$ נכון לינואר 2016). תכננו לחלוק אותה כי לא מזמן אכלתם ארוחת בוקר וכמה כבר אפשר לטחון. הזמינו עוד אחת אחרי שתבינו כמה שזה טעים (ואם אתם מבינים עניין גם תוסיפו איזה Hand Roll של לובסטר), וצאו מהמקום מבוישים מהקיבולת המפתיעה שלכם אל התחנה הבאה.

תחנה שמינית:

בשעת בין ערביים על ה-Third Street Promenade, הלא הוא המדרחוב הנוצץ של סנטה מוניקה. יהיה שם הרבה מה לקנות והיא כנראה תסתכל. אם תעיף לה סטירה זה כנראה לא ייגמר טוב, אבל אפשר להזכיר לה בעדינות שאת הפלסטיק הזה שיש לה בארנק צריך גם לשלם מתישהו.



תחנה תשיעית:

קחו Uber לאוטו. כושר כושר, אבל לא הרגתם אף אחד.

יום 2



היום את הולכת להיזכר איזה חששות עברו לך בראש כשבדייט הראשון הוא סיפר שהוא לומד הנדסה. את עומדת לראות חלליות, ללמוד על מסעות בזמן ולשמוע שוב על הסופ"ש ההוא שבו הוא ראה את כל הסרטים של באטמן.

אם כבר היום הזה הולך להיראות ככה, אז קודם כל פחמימות פשוטות.

תחנה ראשונה:

République, 
רפובליק, היא פנינה. היא נמנית על המעוזים הבודדים ביבשת שמתיימרים להגיש אוכל מערב-אירופאי ומצדיקים את היומרה.

תפריט הבראנץ' של רפובליק הוא אוסף משמח של תענוגות כמו פרנץ' טוסט עם מייפל מוורמונט, קרוק מאדאם עם גבינת גרוייר ושינקן שהם משמרים בעצמם, ואם יש לכם מזל אז גם ה-Sticky Bombs המפורסמות שלהם: בומבולוני (סופגנייה עם פוזה) ממולאת קרם פטיסייר, מוספגת בבורבון ומצופה בפקאנים מתוקים.

איזה אושר. בסוף הארוחה נשמי עמוק, ודעי שאת תעברי את זה כמו גדולה.

תחנה שנייה:

עד לפני 4 שנים מרכז המדע של קליפורניה היה מוזיאון רגיל למדי. באוקטובר 2012 - במבצע שלא נודע כדוגמתו, הובאה אליו מעבורת החלל Endeavor, ושם היא שוכנת עד היום. בתור מי שעושה מדע לפרנסתו ובשעות הפנאי מנסה שלא לעשות את זה שוב, אני חייב לומר שלא זכור לי מתי כל כך התרגשתי. Endeavor מעוררת השראה, וכל התערוכה שמסביב לה שווה ביקור יסודי. אני יודע שאתם שואלים את עצמכם את זה, אז כבר אענה: כן. הם גם מסבירים שם איך עושים קקי בחלל.

תחנה שלישית:

רעבים, הא? זה נורא, אני יודע. גם לא נעים; הרגע טחנתם.

אבל אם כבר: 
Pie Hole היא בית קפה קטן בדאונטאון לוס אנג'לס שמתמחה בפאי-ים. בואו לא נעשה מהביקור שם רעש גדול, שלא יגידו שאתם רק טוחנים כל הזמן. חיבשו משקפי שמש, גשו לקופאית, הזמינו שתי פרוסות נאות של פאי שוקולד מקסיקני עשיר עם קראסט פריך מקרקרי גרהאם, קחו אותן לאוטו ובצעו בהן את זממכם.

תחנה רביעית:

קחו הפסקה מהלו"ז הרציני שלכם והקדישו כשעתיים לתיירות מהסוג הטיפשי. Ultimate Hollywood Tours היא חברת בוטיק שמוציאה סיורים בעקבות כוכבי המוסיקה והקולנוע בבוורלי הילס והוליווד.

כשאמריקאים "מביני עניין" שומעים על הסיור הזה, הם מעקמים את האף בהתנשאות ואומרים, "אתה לא יודע שזו עבודה בעיניים? הבתים שלוקחים אותך אליהם הם בכלל לא הבתים של השחקנים".

אתם יודעים מה? זה כל כך לא משנה. בחיים הכי חשוב לדעת לספר סיפור טוב, ובזה Ultimate Hollywood Tours מתמחים. אבא שלי, חובב קולנוע גדול, הגיע לסיור הזה מתוך ידיעה ברורה שייתכן ויחרטטו אותו. הוא סיים אותו מתרגש כמו ילד קטן. מומלץ בחום.

תחנה חמישית:

ואז בא לכם שניצל. כזה פריך וטוב בבגט. אני לא אומר שאי אפשר למצוא, אבל הדבר הנכון לעשות הוא לנתב את החשק הזה לכריך ה-fried chicken של חייכם.

Son of a Gun היא מוסד קטן ואינטימי. התפריט שם מצומצם, אבל כל מנה היא שלמות. הכריך המדובר מכיל נתח חזה עוף עבה ועסיסי מצופה בבלילה פריכה עם תיבול עדין. מעל יש המון כרוב שווארמיות חמצמץ מהסוג שאין כמוהו בלהחמיא לשניצל. הלובסטר רול שלהם קטן ומדויק – בשר סרטנים טרי על לחמנייה קטנטנה, רכה וחמה.

הכל יופי, אבל הג'ינג'ר אייל שהם עושים במקום – זה נס רפואי.

תחנה ששית: 

שופינג. אבל לא מהסוג הרגיל. שלוש חנויות הקונספט האלה הן תחנות חובה:


Time Travel Mart היא חנות שמתמחה במסע בזמן. הרעיון הוא שלא משנה באיזה שנים גדלתם, משהו מהילדות שלכם תמצאו שם. (ילדות אמריקאית, כן? אין דגים חריפים).

Wacko Soap Plant. אין לי דרך להסביר מה מוכרים שם. תלכו.


Barris Kustom Industries. ההגדרה הרשמית של העסק היא Car Customizer. כדי להבין עד כמה ההגדרה הזו היא בלשון המעטה, צריך לראות במו עיניכם את ה-Batmobile, מכונית העל המקורית של באטמן שהחלה את דרכה כלינקולן מתפוררת ונמצאת שם עד היום.

תחנה שביעית:

חיים בסרט. כשזה מגיע להוליווד, כולם מדברים על התיאטרון הסיני ואיש לא מדבר על קולנוע El Capitan שמולו. מי שלא ראה בבית הקולנוע הזה סרט של דיסני, לא נהנה מקולנוע לילדים מימיו. עם תפאורה מלאת אווירה, אורגניסט שפותח את ההצגה בהופעה חיה בת מספר דקות ומושבים מפנקים כמו שרק ב-אל.איי יודעים לסדר, El Capitan היה לא בכדי קולנוע הבחירה של דיסני למיטב בכורותיו. 

תחנה שביעית:

עוד בקולנוע הרגשתם שאתם בתת תזונה. ואיך מפצים על תזונה לקויה? נכון! פיצה.

נהלי עבודה עם Desano Pizza Bakery:


1. לוקחים שני כדורים לסיוע בעיכול לקטוז.


2. מזמינים את ה-Pizza Bianca שלהם שמגיעה עם מוצרלה די בפאלו (אבל באמת די בפאלו), ריקוטה (ריקוטה!! איזו גאונות! מי חשב על לשים את זה בפיצה?), סקמורצה איטלקית ופקורינו רומאנו.


3. מזמינים ליד את סלט התרד שלהם. הוא מגיע עם ארטישוקים, חמוציות, פטריות ובצל בתיבול עדין ומדויק של שמן זית וחומץ בלסמי. 


4. מזמינים קלצונה Vesuvio עם פפרוני, פרושוטו, סופרסטה והמון שום.


5. מזמינים שני קנולי ממולאים או בטריפל שוקולד או בפיסטוק.


6. מסתכלים אחד על השני במבט של "איפה נפלנו" כשההזמנות מגיעות במיכלים פושטיים מקרטון ועל מגש מתכת זול.


7. טועמים.


8. שולחים הודעה לבוס שאתם מתפטרים כי אתם עוברים ללוס אנג'לס.

יום 3

את הבוקר הזה תפתחו ב-Grand Central Market. הנסיעה לשם תהיה שקטה. מדי פעם היא תנסה להגיד משהו, אבל אתה עוד לא שתית את הקפה שלך אז שכולם יעשו רגע טובה ויסתמו.

תחנה ראשונה:

גרנד סנטרל מרקט מכיל הרבה מסיחים ודוכנים מפתים לכאורה. האמת היא שהדבר היחיד שבאמת ראוי שם לציון זה המשקאות החמים אצל Valerie. ההפוך נפלא, השוקו איכותי, תחליפי חלב לרגישים כמובן שיש, ואם ממש מתעקשים אז גם בפינתנו "קלוריות ריקות" יש על מה לדבר שם. הפטיפורים מצוינים. 

תחנה שנייה:

אוי זה היה טוב. עכשיו אפשר לתקשר ולהחליט איפה אוכלים ארוחת בוקר.

בואו נחסוך את הדיון הזה ונלך לאכול ב-Langer’s. זוהי מעדנייה בסגנון יהודי-אירופאי, מהסוג שניו יורק ידועה בו אבל לא בדיוק.

סצינת המעדניות היהודיות בלוס אנג'לס שמרנית הרבה פחות מזו של ניו יורק. המתכונים חדשים יותר ולא תמיד נצמדים למסורת. יש לזה יתרונות וחסרונות. סנדביץ' מספר 19 בתפריט של לנגר עם פסטרמי, גבינה שוויצרית ("בסגנון" יהודי, כבר אמרנו?), סלט כרוב ורוטב רוסי הוא אחד היתרונות. זו לגמרי מנה לשניים, מה שאומר שהוא כנראה יטחן אותו לבד ואת תאלצי להזמין לך משלך או משהו אחר.

תחנה שלישית:

ועכשיו, קצת פעילות להרמת המורל.

Wildlife Learning Center הוא סיפור אגדה. המוסד המופלא הזה, שהציל לאורך השנים כל כך הרבה בעלי חיים, הוא מקום מעורר השראה. כמות היצורים החמודים בו מוגזמת, שיעור הטבע שמקבלים שם מרתק, ואם יש לכם מזל פוגשים שם גם את זאוס, הינשוף העיוור שמתגורר במרכז ועיניו נראות כאילו משתקפות בהן גלקסיות רחוקות. כיף גדול.

תחנה רביעית:

מאחר שתרבות זה אתם, סעו למוזיאון Getty. התנגדויות נפוצות:


1. "עוד פעם?!" (כן. עד אמצע חודש מרץ יש שם תערוכה בשם The Edible Monument, שסוקרת פסטיבלי אוכל בתרבויות שונות. זה מרתק, ולי באופן אישי תערוכות כאלה עוזרות להרגיש שבכל פעם בה אני אוכל כמו בהמה אני בעצם עושה מחקר אנתרופולוגי)


2. "ניסית פעם לקחת את השאטל מהחנייה למוזיאון?! התור נמשך שעות." (לכו ברגל. שמנים.)

תחנה חמישית:

אפרופו שמנים, חנקאלי. 

TKF Tumanyan Khinkali Factory הוא הסמכות העליונה בלוס אנג'לס לענייני תזונה גיאורגית, ובהתאמה מגישים שם חנקאלי מושלמים. שקיקי בצק מעשה ידי אמן במילוי מעט מרק, בשר בקר טחון, מעט גבינת סולוגני גיאורגית, תרד, פטריות ומצב רוח נהדר. מפזרים המון פלפל שחור מלמעלה, אוחזים את החינקאלי בקצהו (עם היד; דיר באלקום סכין ומזלג), נותנים ביס, שואבים את הנוזל ואז שואבים את השאר. 2.5 דולר ליחידה. או מיי גוד. 

הערה על חינקאלי:

8 דקות מ-Tumanyan ניצבת לה מסעדת Old Village. היא קטנה, מבחוץ חסרת ייחוד ומאוכלסת בעיקר בגיאורגים. הם נכנסים לשם בחבורות, מזמינים 21 חינקאלי לשלושה אנשים (בלי עין הרע. החינקאלי לא קטנים) ומתחילים לרכל. למי שרוצה את חוויית הפועלים מומלץ בחום. החנקאלי פחות מעוצבים, אבל שובי לב באותה מידה.

תחנה שישית:

Balboa Island הוא ללוס אנג'לס מה שסלע אנדרומדה הוא ליפו. משהו באמצע המים. אבל מה, יופי של משהו. סעו ל-Newport Beach וקחו את המעבורת הקצרצרה לאי. הגעתם. עכשיו מה? אין בכלל שאלה: בננה קפואה.

לבלבואה איילנד יש מסורת עתיקת יומין של בננות קפואות  וטבולות בשוקולד. חברתי ההריונית ב' ממליצה על זו בציפוי Oreo, והיא אוכלת בשביל שניים אז היא יודעת על מה היא מדברת. מצד שני, ציפוי האגוזים הוא התמכרות בפני עצמה. אוחזים בננת אוריאו ביד אחת ובננת אגוזים ביד שנייה הקיפו את האי. זה ישרוף את הקלוריות. לא נכון? מי שלא טוב לו, יום טוב לו.

וזהו. קצת קניות בסופר סל בוואלי, קצת להצטלם. מצביעים על השלט של Meshuga 4 Sushi (שזה שם גאוני, כי הרי ברור שהאמריקאים משוכנעים ש-Meshuga זו עיר ביפן) והביתה. אין בעד מה.

עוד מאדי  פליישלר: מסביב לאמריקה ב-19 יום... כך נראה ביקורם הראשון של הרמן ורבקה פליישלר בארה"ב, כפי שתועד בנאמנות ע"י בנם אדי, מהנדס תוכנה מעמק הסיליקון. לזכרונות טובים (ומצחיקים) אין תחליף

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה