התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

יהדות עכשיו

פרשת השבוע: היורדים הראשונים
מאת: יהונתן גרילק, מיוחד ל-ILUSA | פורסם: 05.08.2016 11:48
כיצד אהבת הממון הופכת עיקר לטפל וטפל לעיקר, ואיך זה שערכם של כבשים רב מערכם של בני אדם. פרשות מטות מסעי ופישרן

ראשוני היורדים מן הארץ הם גיבורי פרשת השבוע - יורדים מיוחדים במינם, שירדו ממנה בטרם דרכה כף רגלם על אדמתה, עוד לפני שהעם עצמו ביצע את ה"עלייה הראשונה" אליה. כבר אז, בעת החניה מעבר לירדן מזרחה, ידעו הללו שברצונם לגור מחוצה לה.

כך נפער באותה שעה הפער הראשון בין העולים לארץ ישראל לבין המהגרים אליה.

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ... גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... לאמר... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה" (במדבר ל"ב, א'-ד').

המקנה הרב שזכו בו, הוא שהכתיב את התנהגותם. הוא היה המניע לשאיפותיהם, להחלטותיהם ולבקשותיהם; מקנה שכבר לא היה סתם רכוש, כי אם השקפת עולם. פנייתם אל משה היא מסקנה המתבקשת מאליה:

"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (שם, ה').

המנהיג הישיש שהביא את עמו אל גבול ארץ החלומות, האיש שהתחנן לפני האלוקים: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן", קלט עתה את "הבשורה": שאפנו לגאולה, ליציאה משעבוד מצרים, חפצנו לנטוש את המדבר הצחיח כי רצינו "להסתדר בחיים".

חלומנו - להגיע אל המנוחה ואל הנחלה הארצית, שתעניק לנו ביטחון וקיום בכבוד. זהו אופק חזוננו. ואם עומדים אנו מול ארץ רחבת ידיים, משופעת בכרי דשא למקננו, די לנו בה. חזון ארץ ישראל, העלייה אליה, הנהייה אחר "הנשמה היתרה" הצפונה בתמציתה, אינם מדברים ללבנו. אנו זקוקים למקום מרעה למקננו. טוב לנו בגלעד ובבשן.

ערכם של כבשים מול ערכו של האדם

זהו כוחה של אהבת הממון, ההופכת את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. לעיתים, ערכם של כבשים הוא רב מערכו של טף, רב מערכם של בני אדם.

משה צפה בעיני רוחו בצרה החדשה המתרגשת על העם ממש לפני התממשות השלב האחרון במסע ייסוריו, רגע לפני הכניסה לארץ היעודה. בדבריהם ובבקשתם הם פגעו במורל העם המשנס עתה מותניים, האוזר חיל, המתכונן לקראת הקרב על כיבוש הארץ. הפחד מפני דמורליזציה הביא את משה להטיח בהם, מיד, דברים קשים: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'".

הדברים הנוקבים הצמיחו את הפשרה הבאה: בני ראובן יזכו לנחלת עבר הירדן, אם יתגייסו לצבא העומד לכבוש את ארץ ישראל.

14 שנה שהו לוחמי הראובני והגדי בארץ ישראל המערבית, עזרו לשאר שבטי ישראל בכיבושה ובביסוס השלטון בה. אולם למרות מסירות הנפש שגילו בעת המלחמה על הארץ, על אף ההקרבה למען הכלל כולו, לא נמחק המניע לכל אלו: אהבת הממון. זו הטביעה בנפשם ריחוק מה מארץ ישראל, מקדושתה וממטרותיה הרוחניות.

אנו מוצאים שלאחר שנים עמדו שבטים אלו על טעותם, אולם לא היה בכוחם לתקן מהלך היסטורי על גזר הדין האכזר שנבע ממנו, שהם עצמם יצרו במו בקשתם: בני גד ובני ראובן גלו תחילה מכל השבטים.

זרע הפורענות שהצמיח את חורבן ארץ הראובני והגדי לאחר מאות שנים, נזרע כאן, בעת הבקשה ה"תמימה" לכאורה: "אל תעבירנו את הירדן".

לכל הכתבות החדשות

האיור באדיבות galim.org.il

הוסף תגובה חדשה