התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

סגנון חיים - רוחניות

שלושה נרוֹת נשמה, 2 דורות של שכוֹל
מאת: טלי ספיר קסטלמן | פורסם: 12.05.2016 20:49
המעבר מעצבות יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות, מעולם לא היה ברור או מובן לי. גם לפני שחוויתי את השכול בעצמי, ניחוח של עצבות היה באוויר ולא איפשר לי לשמוח

שלושנ נרוֹת נשמה

כבר שנים שיום חגה של מדינת ישראל ואירועי יום העצמאות אינם אירועים שמשמחים אותי.

גם בשנים שהייתי צעירה יותר לא לקחתי חלק בהסתובבות ההמונית בערב יום העצמאות ברחבי העיר, בדוכני המזון ובבמות הבידור.

המעבר מעצבות יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות, מעולם לא היה ברור או מובן לי. גם כאשר לא חוויתי את השכול בעצמי, ניחוח של עצבות היה באוויר ולא איפשר לי לשמוח.

עם השנים המצב הביטחוני בארץ הלך והתדרדר, פיגוע רדף פיגוע ואירועי יום העצמאות ההמוניים הפכו מבחינתי לנחלתם של הגיבורים בלבד, של מי שלא פוחדים מהתקהלות המונית.

בלילה לאחר שהתפזרו ההמונים הייתי מודה לאלוהים שבשמיים ונושמת לרווחה על שהתקהלות ההמונים הסתיימה בשלום מבלי שמחבל מתאבד פוצץ עצמו בתוך קהל החוגגים.

לאחר זמן ושיחות עם חברים הבנתי שאני לא היחידה שמעדיפה להשאר בבית בערב יום העצמאות. לא רק פחד הפיגועים גרם לרבים להשאר בבתים בזמן ששמחת יום העצמאות השתלטה על הרחובות, כי אם השכול שפקד כל מי שאיבד חבר או בן משפחה בפעולת צה"ל, תאונה מבצעית או אירוע טרור - הוא שלקח לנו את שמחת החג.

כילדה אני זוכרת שאמא נהגה להדליק שני נרות נשמה, האחד לזכר כל חללי צה"ל והשני לזכרו של דני וגנר ז"ל שגדלתי על זכרו.

דני היה חבר ילדות של אמא ומעולם לא הכרתי אותו. הוא היה קצין צה"ל ולוחם גיבור שנהרג במלחמת יום כיפור, כשהייתי בת כמה חודשים.

שנים רבות סימל עבורי דני את השכול, שלא הכרתי, והפך למוחשי עוד יותר כאשר הכרתי את בנותיו, שלא זכו להכירו וגדלו בלי אבא.

במשך שנים כשעמדתי דום בצפירת יום הזיכרון, אימצתי חזק את מוחי וחשבתי על דני וגנר ז"ל, דימיינתי את פניו, את הרגע בו נהרג, ושאלתי את עצמי האם גם דני הגיבור פחד כשראה את המוות מתקרב?!

בגיל 15 וחצי ניפגשנו אני והמוות בפעם הראשונה באופן אישי (פגשתי בו אמנם לפני כן, אבל לא ידעתי איך זה מרגיש כשהוא נוגע בך...). 


היה זה כאשר שני חברי נהרגו בתאונת דרכים. מספר חודשים לאחר מכן נפטרה נועה שרמן ז"ל, חברתי, ממחלה. ומספר חודשים לאחר מכן כבר היה המוות לדייר קבע במחוזותינו כאשר הגיח לרגע ולקח איתו את רוני כהן ז"ל, שהיתה אחת מחברותי הטובות. וכך, מפעם לפעם, חזרנו ונפגשנו - אני והמוות, כשהוא משאיר אותי חלולה, עצובה ונטולת נחמה.

באוגוסט 1990 החלו בני שכבתי להתגייס לצבא. המוות היה שם וחיכה לפגישה חוזרת איתנו.

במרץ 1991 החלו להגיע טלפונים מחברים שבישרו כי שחר גינוסר ז"ל, בן שכבה, נהרג בעזה. בהלוויה שהיתה בבית העלמין בקריית שאול נכחו גם אריאל ולילי שרון.

מי שניחם אותי אז היה חברי הוותיק איציק שר, שהיה מבוגר ממני ב-5 שנים, מנוסה ולמוד צער. איציק עלה לארץ עם הוריו מליטא בגיל שלוש (אולי ארבע), ומהר מאוד הפך לישראלי שהתבגר עם חיבה מיוחדת לים, למכוניות עתיקות ולכלי נשק, אותם אסף.

את איציק הכרתי כאשר למד בתיכון "מבואות ים" במכמורת; ואז, ככתבת צעירה (בגיל 14), כתבתי על המקום. שנים היינו בקשר, אז גם התחלתי לכתוב שירי "דיכאון" - כמו שאבא שלי קרא לזה, אשר ניבאו את שעתיד לקרות.

כאשר איציק התגייס לצבא הוא רצה שאבוא איתו ללשכת הגיוס ואהיה ליד האוטובוס שלוקח את המתגייסים הצעירים אל הבקו"ם. אבל הייתי צריכה ללכת לבית הספר ורק כתבתי לו שיר שהביע את הפחד שאחז בי.

איציק הפך לחלק מסדר היום שלי. גם כאשר היה לי בן זוג קבוע, היינו איציק ואני מדברים בלילה שעות בטלפון. הוא היה מתקשר מהבסיס ומספר לי מה עבר עליו במהלך היום. כשלא יכל להתקשר היה כותב לי מכתבים.

לעיתים הוא היה מגיע לבית הורי לאכול איתנו ארוחה משפחתית. ואם היה מדובר רק ב'אפטר' קצר, היה קופץ להגיד שלום - "כי התגעגעתי", היה אומר במבטא רוסי שלא עזב אותו גם אחרי עשרים שנה.

הוא התקדם במערכת הצבאית, היה חבלן בהנדסה קרבית; ובהמשך, בשל אהבתו לנשק ואילוצים משפחתיים, היה למדריך ירי.

במהלך שירותו הצבאי נהרגה אמו בתאונת דרכים. המפקד שלו בצבא התקשר אלי לדווח לי לבקשתו של איציק שראה בי ובבני משפחתי כמשפחתו לכל דבר.

בימי השבעה הגעתי עם אימי כשאנו מצויידות בסירים של אוכל, וישבנו בחברתו, עם אחיו שהיה אז בן 11 ובת הזוג שחבק באותם הימים, וניסינו לנחם עם מעט הכלים שהיו בידינו.

איציק ישב על המיטה וניגן בגיטרה. מפעם לפעם לקח אקדח מאוסף שהחזיק, פירק וניקה באהבה רבה, מחפש נחמה שלא נמצאה, מסוגר בעצמו, דואג מהעתיד.

כמעט שנה מיום מותה של אימו, בראשון במאי 1991, איציק נהרג מפליטת כדור מאחד מאקדחיו.

כבר שנים שאני עומדת דום בצפירת יום הזיכרון, ומאמצת חזק את מוחי במחשבה על איציק ז"ל.

אני מדמיינת את פניו, את צחוקו ואת הרגע בו נהרג.

כבר 16 שנים שאמא ואני מדליקות בערב יום הזיכרון 3 נרות נשמה, האחד לזכרם ולנשמתם של כל חללי צה"ל, השני לדני וגנר ז"ל והשלישי לאיציק שר ז"ל שלעולם ישאר בן 23, שלעולם זכרו ישאר בליבי, כי מה שנישאר בינינו, זה חלל המלא בזיכרונות ואבן עם השם בבית העלמין ברחובות.

שיר שכתבתי בערב גיוסו של איציק שר ז"ל:

הצבא לוקח אותך

אתה צריך ללכת, מחר אתה מתגייס

וכשאעמוד ליד האוטובוס, פני לא יבעו כלום,

אבל בלילה כשאשאר לבד ואחשוב עליך

לא אוכל להסתיר עוד רגשות,

והם ישפכו בים של דמעות שאפילו הם לא יחזירו אותך.

הצבא לוקח אותך ואלוהים הבא בתור.

גם הוא רוצה לטעום אותך, לראות אתי בוכה.

ואפילו שיר לא אספיק לכתוב לזיכרך, אולי אחד אבל גם אותו לא אספיק להקריא לך.

אתה רוצה להשאר, מפחד שאדע זאת

ומפחד שאדע שאתה פוחד.

גם אתה מרגיש שזה הסוף,

הסוף בנינו, הסוף שלך והלב שלי הולך איתך.

וכשאעמוד ליד האוטובוס, פני לא יביעו כלום,

אבל בלילה אמות לפניך, כי לא אוכל להישאר בלי הלב.

 

צילום אילוסטרציה: freedigitalphotos.net

הוסף תגובה חדשה