התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

צפייה ביתית: The Walk
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 18.01.2016 19:02
אחד הסרטים המוחמצים והמשובחים של 2015 + סרט אימה אפקטיבי, קומדיה רומנטית בלתי חינוכית, ומותחן חשוב ומרתק

The Walk (על חבל דק)

The Walk (על חבל דק)... ז'אנר: דרמה... במאי: רוברט זמקיס... שחקנים: ג'וזף גורדון לוויט, בן קינגסלי, שרלוט לה בון, קלמנט סיבוני, סזאר דומוי... זמן: 123 דקות

רוברט זמקיס הוא אחד הבמאים המובילים בהוליווד. הוא חתום על שורה ארוכה של שוברי קופות - בהם טרילוגיית "בחזרה לעתיד", "מי הפליל את רוג'ר רביט" ו"פורסט גאמפ" (עליו זכה באוסקר). כל יצירה חדשה שלו אמורה להיות אירוע, ועדיין סרטו האחרון היה אחד הכשלונות הגדולים של 2015 עם הכנסות של 10 מיליון דולר בלבד (עלות הפקה של 35 מיליון).

איך זה קרה? הבעיה הייתה, ככל הנראה, הנגיעה הישירה של הסרט בטראומה המדממת ביותר בזכרון הקולקטיבי האמריקני: אירועי ה-11 בספטמבר 2001, בשיאם קרסו מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק כשהם קוברים תחתיהם אלפי קורבנות.

The Walk מבוסס על סיפורו האמיתי של הלוליין הצרפתי פיליפ פטי, שבבוקר ה-7 באוגוסט 1974 מתח חבל בין 2 המגדלים (שבנייתם כמעט הושלמה) והילך עליו בגובה של 420 מטרים.

אי אפשר לגולל את הסיפור בלי להפוך את המגדלים עצמם לדמויות מפתח, והשחזור המדויק שלהם באנימציית מחשב הוא אכן אלמנט ויזואלי מרכזי בסרט.

אבל האמריקנים, מתברר, עדיין לא מסוגלים להתבונן במגדלים בלי להיזכר באותו יום מקולל ונראה שזו הייתה הסיבה העיקרית להחלטת רובם להדיר רגליהם מהאולמות בהן הוקרן The Walk. זה חבל כי מדובר, בפשטות, בסרט נפלא.

זוהי הפעם הראשונה בקריירה של זמקיס בה הוא מגולל סיפור אמיתי ולא יוצר יקום בדיוני, אבל זה לא מפריע לו להפוך את פטי (אותו מגלם ג'וזף גורדון לוויט בתיאטרליות מוגזמת ומכוונת) למעין גיבור קומיקס שעולמו הפנימי הוא קרקס שאינו מסתיים לעולם. מדובר אמנם, לפחות בסרט, באיש חם מזג ואובססיבי, עם אגו ענק ובעיה קשה של יחסי אנוש. ועדיין, הצופה הולך שבי אחרי חלומו להפוך להולך על חבל המפורסם בכל הזמנים.

גדולתו של The Walk בכך שהוא נשאר מותח ומסקרן, למרות שידוע מראש שהגיבור יצליח במשימה.

The Walk (על חבל דק)

הסם הממכר ביקום

חלקו הראשון של הסרט מוקדש לרקע האישי של פיליפ פטי. כיצד הפך ללוליין רחוב, הגיע לפריז והכיר את אהובתו אנני, יחסי האב-בן שיצר עם מורו ורבו הלוליין הצ'כי פאפא רודי (אותו מגלם להפליא בן קינגסלי), וכמובן הרגע בו ראה לראשונה במגזין תמונה של מגדלי התאומים.

זהו גם החלק המציג לקהל את הקוד האתי של פטי בפרט ולולייני קרקס בכלל לפיו הבמה, או במקרה שלו החבל, היא מתחם קדוש והאדרנלין הטהור הזורם בגוף בזמן ההליכה בין שמיים וארץ הוא הסם הממכר ביקום.

בחלקו השני של הסרט מגיע פטי לניו יורק עם אנני וחברו הצלם ז'אן לואי, ומתחיל לתכנן את המבצע הנועז שהוא גם לחלוטין לא חוקי. הוא אוסף סביבו חבורה של משתפי פעולה מקומיים, לכל אחד מהם תפקיד מוגדר, ובונה לו"ז קפדני בידיעה שיש לו רק חלון הזדמנויות אחד לממש את התוכנית המטורפת שלו.

אז מגיע הרגע עליו חלם זמקיס מן הסתם מהרגע בו התחייב לפרויקט: ההליכה על החבל בגובה 105 קומות. בסרט זה נמשך 15 דקות (לעומת 40 במציאות) ועדיין זו סצhנה כה מופלאה, עם שילוב כה וירטואוזי של זוויות צילום ואנימציית מחשב, שרוב הזמן שוכחים לנשום.

אז נכון, יש ב-The Walk גם כמה פגמים (בראשם התירוץ המביך של פטי לכך שהוא מדבר רק אנגלית במבטא צרפתי כבד כהכנה לנסיעתו לארצות הברית), אבל הם בטלים לנוכח ההישג הטכני והיכולת המוכחת של זמקיס לברוא דמויות קולנועיות שאי אפשר שלא להתאהב בהן. וכן, צובט בלב לראות שוב את מגדלי התאומים, אבל צביטה בלב תמיד הייתה סימן הכר מובהק של קולנוע במיטבו.

לסיכום: ללא ספק אחד הסרטים המוחמצים והמשובחים של 2015.

עוד השבוע בדי.וי.די:

The Visit (הביקור).

סרט האימה שצולם כולו בטכניקת ה-found footage, והקים לתחייה את הקריירה הגוועת של הבמאי-תסריטאי אם. נייט שאמאלאן. מעין גרסה מודרנית לאגדת עמי ותמי, על אח ואחות היוצאים לבלות שבוע בבית סבם וסבתם, אותם לא פגשו מעולם. מהרגע בו הם מגיעים לביתם המבודד של שני הקשישים, הם מגלים שמשהו מאד לא תקין מתרחש במקום בעיקר בשעות הלילה, וזה הופך קודר ומסויט ככל שהזמן עובר.

לסיכום: טכניקת הצילום הביתי הופכת את הסרט המצמרר ממילא לאפקטיבי אפילו יותר בפורמט די.וי.די.

Sleeping With Other People (לישון עם אחרים).

ג'ייסון סודקיס ואליסון ברי מנסים, ולא ממש מצליחים, להיות תשובת המילניום החדש לבילי קריסטל ומג ראיין ב"כשהארי פגש את סאלי". ג'ייק ולייני נפגשים לראשונה בקולג', מאבדים את בתוליהם זה בזרועות זו בלילה של שכרות, ושנים אחרי נפגשים שוב והופכים לחברים הכי טובים. הוא רודף נשים כפייתי המחזר בלהט אחרי הבוסית החדשה שלו, היא לכודה ברומן אובססיבי לגניקולוג נשוי, ובסוף הם מבינים מה שכל צופה קולט אחרי שתי דקות. שהם נועדו זה לזו.

לסיכום: מאחורי דיאלוגים שנונים ובוטים, וסיטואציות שהביטוי "לא חינוכיות" קטנה עליהן (הסצינה בה לייני המסוממת מרקידה ילדים במסיבת יום הולדת), מסתתרת עוד קומדיה רומנטית על השאלה הנצחית: האם גבר ואישה יכולים להישאר "רק" ידידים.

Sicario (סיקאריו).

אחד מסרטי המתח האפקטיביים והקודרים של 2015. סוכנת FBI אידיאליסטית מגויסת ליחידה חשאית החוצה את גבולה הדרומי של ארצות הברית, ומנסה להעביר את המלחמה בברוני הסמים לטריטוריה המקסיקנית. מהר מאד היא מגלה שהדרך היחידה לפגוע בקרטלים היא לזנוח כל אמות מידה מוסריות ו/או חוקיות. דניס ווילנב הקנדי ביים, אמילי בלאנט מצוינת בתפקיד הראשי, אבל בניסיו דל טורו הוא זה שגונב את ההצגה כיועץ סתרים שאירוע טרגי בעברו הפך אותו לחיית טרף אנושית.

לסיכום: היה קשה לצפייה בקולנוע, לא קל יותר על המסך הביתי, ועדיין חשוב ומרתק.

לעוד ביקורות סרטים חדשים בקולנוע ולצפייה ביתית, מאת טל פרי

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה