התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

צפייה ביתית: Daddy's Home
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 24.03.2016 16:48
מלחמת אבות בין אחרוני הכוכבים ההוליוודיים שעצם שמם על הפוסטר מבטיח נהירת קהל + סיומה הבומבסטי של הסאגה הקולנועית The Hunger Games

Daddy's Home

Daddy's Home  (גבר גבר).... ז'אנר: קומדיה... במאי: שון אנדרס... שחקנים: וויל פארל, מארק וולברג, לינה קרדליני, תומס היידן צ'רץ', סקרלט אסטבז, אוון וקארו... זמן: 96 דקות.

קשה לומר שסרט חדש מבית היוצר של התסריטאי-במאי האחראי בין השאר ל"זה הבן שלי" הדוחה בכיכובו של אדם סנדלר, וסרט ההמשך הקלוקל "איך להיפטר מהבוס 2", עורר ציפיות גבוהות. מצד שני, שיתוף הפעולה הקודם בין שני המגה-סטארים וויל פארל ומארק וולברג בקומדיה The Other Guys נחשב למוצלח ומצליח במיוחד עבור שניהם.

אז למה לצפות כאשר במאי בינוני מינוס כמו אנדרס מאחד שוב שניים מאחרוני הכוכבים ההוליוודיים שעצם שמם על הפוסטר מבטיח נהירת קהל לאולמות (והסרט אכן גרף 150 מיליון דולר בהקרנות מסחריות בארצות הברית בלבד).

התשובה היא, משהו באמצע. לא מביש, אבל גם לא מבריק במיוחד.

וויל פארל, למרות שהוא סוג של טעם נרכש, הוא אחד מגדולי הקומיקאים בדורנו. שחקן המסוגל, בעזרת מינון מוגבל של הבעות פנים וטון דיבור הנע בין רדום להיסטרי, להפיל אותך מהכיסא. הוא בשיאו כאשר הוא מגלם דמויות החיות בעולם פנימי ואינן מודעות (או מסוגלות) לראות את המציאות כפי שהיא באמת, עד שאירוע חיצוני גדול מהן מעורר אותן בבעיטה... ולא לפני שיעשו את כל הטעויות האפשריות.

מארק וולברג הוא, איך נאמר בעדינות, מארק וולברג. הכוכב שעושה בין 5 ל-6 סרטים בשנה ורובם נשכחים כמעט מיידית. מקצוען מיומן הדופק כרטיס נוכחות ובא לעבוד, חמוש במראה חיצוני מלבב ויכולות משחק מוגבלות בלשון המעטה (כולל המותחן The Departed שביים מרטין סקורסזה, עליו היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה).

The Other Guys הייתה קומדיה משטרתית, בה גילמו וולברג ופארל שני שוטרים שונים לחלוטין זה מזה, פרט לעובדה ששניהם לוזרים מוחלטים, המקבלים לראשונה הזדמנות לפצח פשע אמיתי בקנה מידה גדול. הסרט ההוא, בבימויו של אדם מק'קיי (The Big Short), הציג שיתוף פעולה מושלם בו כל אחד מהם השלים את חסרונותיו של האחר; וולברג היה ממש מצחיק, ופארל עשה הפוך על הפוך כמרובע שלא קולט שהוא בעצם מגניב.

Daddy's Home

הגבר שכל אישה חולמת עליו

Daddy's Home מנסה לרכב על אותו טריק. פארל כבעל האידיאלי אך אכול רגשי נחיתות - מול וולברג כסיוט הכי גדול שלו - כלומר, סמל הקוּליות עלי אדמות.

בראד וויטקר (פארל) הוא פרסומאי מצליח ונשוי טרי לשרה (לינדה קרדינלי), אמם של מייגן ודילן המעצבנים. הוא גם סובל מספירת זרע נמוכה המפחיתה לכמעט אפס את סיכויו להפרות את זוגתו, מה שלא תורם לנוירוטיות המוּלדת שלו. לכן הוא עושה מעל ומעבר להיות אב מושלם לשני ילדיו החורגים, ואחרי חודשים ארוכים זה מתחיל לעבוד והילדים מתחילים להיקשר אליו.

האידיליה מתנפצת לרסיסים כאשר לעיר חוזר במפתיע דסטי מיירון (וולברג), האב הביולוגי. גבר-ילד המסרב להתבגר, אך נחוש בדעתו להשיב אליו את המשפחה שאיבד גם אם המחיר הוא השפלתו ונידויו של בראד בכל דרך אפשרית.

זהו האתגר הגדול של הסרט, שיכול היה להפוך בקלות לעוד גירסה של "נקמת היורמים", בה החנון יוצא להכות שוק על ירך את מלך הכיתה המתעלל בו. קשה לחשוב על קומיקאי אחר מלבד וויל פארל שהיה מעביר בטבעיות כזו שורה ארוכה של סיטואציות בהן בראד תולה את עצמו שוב ושוב על החבל שמגיש לו דסטי, פרחח חסר אחריות, אבל גם כריזמטי ומקסים והגבר שכל אישה חולמת עליו וכל גבר רוצה כחבר הכי טוב.

בנקודה זו, Daddy's Home מהלך במיומנות על חבל דק. הרצון של בראד לשמור על משפחתו מהאיום החדש, ובו בזמן לקבל את אישורו ותמיכתו של דסטי (הנתפס כמובן כאליל בעיני שני ילדיו). כשזה מצליח, הסצינות המביכות ביותר משמרות מידת חום וסימפטיה.

הדוגמה האידיאלית היא סצינת הכדורסל (בתצלום למעלה), בה ניסיונו של בראד להרשים את שני הילדים בכרטיסי VIP למשחק יוקרתי הופך בקלות לניצחון מוחץ של דסטי. פארל מגיע בסצינה זו לשיא השפלתו, פיזית ומנטאלית, והצופה מרגיש כלפיו אהדה ורחמים. זה הישג לא מבוטל, בעיקר בעידן הקומדיה הוולגרית, בה ככל שהגיבור יורד נמוך יותר כך הצופה נהנה יותר ללעוג לו.

במידה רבה, שון אנדרס מצליח לשכלל כאן נוסחה שכשל בפיתוחה ב"זה הבן שלי" עם אדם סנדלר. הצבתם זה מול זה של איש המשפחה והקריירה המסור שעושה הכל לפי הספר אך חי תמיד בחרדה ומתח, מול המורד הנצחי שחי תמיד על הקצה (בעיקר כלכלית) אבל נהנה מכל רגע. למרבה המזל, Daddy's Home הרבה יותר מצחיק.

לסיכום: עוד קומדיה משפחתית שתשכחו 5.5 דקות אחרי הצפייה, אבל עשויה היטב בתחומה ופארל רושם עוד להיט ברזומה.

עוד השבוע בדי.וי.די:

The Hunger Games – Mockingjay Part 2 (משחקי הרעב: עורבני חקיין חלק 2).

סיומה הבומבסטי של הסאגה הקולנועית על פי ספריה רבי המכר של סוזאן קולינס, שהפכה את ג'ניפר לורנס לשחקנית הצעירה הגדולה של דורה. קטניס אוורדין, הפנים וההשראה למרד ההמוני של מחוזות פנאם מול שלטון העריצות של הקפיטול והנשיא סנואו, יוצאת לקרב אחרון במהלכו היא עשויה לאבד את כל היקר לה. מצטרפים אליה שני אהוביה בפוטנציה: גייל (ליאם המסוורת), חבר ילדותה ההופך לכוכב עולה בצבא המרד, ופיטה (ג'וש הצ'ינסון) בן זוגה למשחקי הרעב הסדיסטיים המנסה להתאושש משטיפת המוח והעינויים שעבר.

למרות שהוא גדוש אקשן, הסרט הנוכחי הוא גם האפל, הקודר, והבעייתי ביותר מבחינת מסריו (הגיבורה הופכת למתנקשת פוליטית המאמינה ברצח ככלי לגיטימי להחלפת שלטון). בנוסף, ולמרות הכנסות עתק בקופות (280 מיליון דולר בארצות הברית בלבד), נדמה שסרטי The Hunger Games הגיעו לסיומם שנייה לפני שז'אנר העיבודים הקולנועיים לרבי מכר עתידניים לבני נוער נופח את נשמתו.

לסיכום: מי שצפה בשלושת הסרטים הקודמים לא יחמיץ את הנוכחי, אבל היה טוב וטוב שהיה. זמן: 137 דקות. לביקורת מלאה

Exposed (חשופה).

שנת 2016 רק החלה, אבל הסרט הגרוע ביותר של השנה כבר כאן. הבמאי ממוצא ג'מייקני גי מאליק לינטון שאף לביים מותחן פסיכולוגי-דתי ששמו המקורי היה Daughter of God על מהגרת קובנית צעירה שבעלה החייל משרת למעלה משנה בעיראק, ועדיין היא מוצאת עצמה בהריון למרות שהיא מתעקשת שנותרה נאמנה לו. התערבות אגרסיבית של המפיקים בסט הצילומים ובחדר העריכה הובילה את לינטון להסיר את שמו מהפרויקט (קרדיט הבימוי מוענק לשם הבדוי דקלן דייל), והסרט הפך לעוד מותחן משטרתי דלוח בו מככב קיאנו ריבס באחד מרגעי השפל הגדולים בקריירה שלו. הוא מגלם את הבלש סקוט גלבן, החוקר את רצח שותפו לשעבר ומגלה בהדרגה שהאיש לא היה טלית שכולה תכלת בלשון המעטה. מינה סורבינו היא אלמנתו של המנוח, והשחקנית-דוגמנית אנה די ארמס היא איזבל דה לה קרוז, הצעירה התמה המוצאת עצמה במרכז החקירה.

לסיכום: איטי, משעמם, מבולבל, ומשחק נוראי של ריבס. זמן: 102 דקות.

לעוד ביקורות סרטים חדשים ולצפייה ביתית מאת טל פרי

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה