התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

סרט חדש: Sing Street
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 02.05.2016 14:00
לא יהיה סרט מרגש ונפלא יותר השנה עבור מי שאוהב מוזיקה וגדל בשנות ה-80, גם אם גיבוריו הם צעירים קתוליים ממעמד הפועלים, המדברים במבטא אירי כבד

Sing Street (בישראל הוא מוצג בשם "מועדון שנות ה-80")... ז'אנר: דרמה, מוזיקה... במאי: ג'ון קרני... שחקנים: פרדיה וולש-פילו, לוסי בוינטון, ג'ק ריינור, איידן גילן, מריה דויל קנדי, דון וויצ'רלי, בן קרולן, מארק מק'קנה, קארל רייס... זמן: 106 דקות

9 שנים חלפו מאז שג'ון קרני, במאי טלוויזיה ומוזיקאי לשעבר, ביים בתקציב מינימאלי את הסרט Once בו כיכבו שני מוזיקאים חסרי כל ניסיון במשחק: גלן הנסרד ומרקטה אירלובה. הסרט גולל סיפור קטן על זמר רחוב אירי שליבו נשבר אחרי פרידה מאהובת ליבו, עד שמפגש מקרי עם מהגרת ממזרח אירופה מעורר בו מחדש את להט היצירה וככל שהמוזה חוזרת אליו גם ליבו נפתח מחדש. Once הפך לאחד מלהיטי האינדי הגדולים של השנים האחרונות, עובד בהצלחה למחזמר בימתי ואף זכה בפרס האוסקר על שיר הנושא Falling Slowly.

בעקבות ההצלחה המפתיעה ניסה קרני לביים שני סרטים "סטנדרטיים", שנכשלו לחלוטין, והוא הבין שסיפורים על אנשים במשבר הנעזרים במוזיקה כדי לברוא לעצמם מציאות חדשה הם הפורטה שלו.

בשנה שעברה יצא Begin Again, בו עבד לראשונה בארצות הברית עם כוכבי קולנוע בהם מארק רופלו, קירה נייטלי, היילי סטיינפלד ואדם לוין מ-Maroon 5. הסרט זכה להצלחה נאה, גם אם לא מסחררת, אבל משהו בניסיון של קרני לקלוע לטעמו של הקהל האמריקני העכשווי לא הרגיש אמין במאה אחוזים.

למרבה המזל ההחלטה לביים שוב בעיר הולדתו דבלין, בתוספת החזרה בזמן לשנות ה-80 של המאה הקודמת, היא בדיוק מה שקרני היה צריך כדי לשחזר את הקסם של Once ואז להתעלות עליו ולהמשיך להמריא.

Sing Street (התרגום העברי הוא שיא חדש של טעם רע) הוא סרט שכולו לב. קשה להתחיל למנות סצינות מתוכו הפורטות על כל הנימים הנכונים, כי יש כל כך הרבה כאלה. מצד אחד, זה נפלא. מצד שני, המפגש של הנוסטלגיה הטהורה הזו עם הקהל הצעיר, הציני, המנותק רגשית והמכור למדיה חברתית עשוי להיות גם נקודת החולשה העיקרית של הסרט.

לו היה יוצא לפני עשור, Sing Street היה הופך להיט פולחן בסדר הגודל של The Commitments שביים אלן פרקר, סרט שהיה ללא ספק מקור השראה מסיבי על קרני ביצירתו הנוכחית. נכון לקיץ 2016, אפשר רק לקוות שלא רק חובבי נוסטלגיה שגדלו על המוזיקה (ובעיקר הלוק) של שנות ה-80 יתחברו לעלילה שגיבוריה הם צעירים קתוליים ממעמד הפועלים, המדברים במבטא אירי כבד ומשתמשים במוזיקה כפתח לעתיד טוב יותר ועושים את זה בלי פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם...

סיפור אגדה מודרני המועך את הלב

במהלך טבעי בחר קרני בצוות שחקנים שרובו צעיר ונטול ניסיון, בראשם פרדיה וולש-פילו המגלם את קונור (קוסמו) לולר, בן עשרה חנון, החווה את התפוררות נישואי הוריו ומשבר כלכלי הפוקד את המשפחה, בעקבותיו הוא עובר מבית ספר ישועי פרטי לבית ספר קתולי מחוזי (כלומר צניחה חדה ברמה).

כילד החדש בתיכון קוסמו הופך מיד קורבן להתעללויות של הבריון השכונתי גארי, והכומר-מנהל הסדיסט לא פחות ד"ר בקסטר, , אבל הוא גם זוכה לצפות לראשונה ברפינה (לוסי בוינטון, כוכבת בהתהוות הדומה באופן מדהים לשחקנית הישראלית שמרית לוסטיג), נערה מבית היתומים הממוקם מול בית הספר שחלומה הוא לנסוע ללונדון ולהפוך לדוגמנית.

קוסמו רוצה להרשים את רפינה אבל אין לו הרבה להציע, אז הוא מבקש ממנה להצטלם לקליפ של הלהקה שלו. הבעיה היא שאין לו להקה ואין לו שירים, ואחרי שרפינה מסכימה הוא חייב להקים להקה ולהתחיל לכתוב מוזיקה.

על הבסיס העלילתי הפשוט והנאיבי הזה בונה ג'ון קרני סיפור אגדה מודרני, המועך את הלב שוב ושוב ולא מרפה עד כותרות הסיום.

הפנטזיה האולטימטיבית של האייטיז

כאמור, קשה לבחור סצינות מסוימות המתעלות על השאר ובכל זאת. סצנות כתיבת השירים בהן מתפרצת הכימיה המדהימה בין קוסמו ואיימון, נער ממושקף ובודד המתגלה כעילוי מוזיקלי. סצנות הצפייה בקליפים בערוץ MTV, שהיה אז בתחילת דרכו ובשיא תהילתו, בהשראתם מגיעים קוסמו וחבריו לבית הספר במראה חדש מדי שבוע.

סצינות צילומי הקליפים בהן מפליא קרני להבליט את החובבנות הגולמית של גיבוריו בלי ללעוג להם, במהלכן גם מתחיל ללבלב הקשר הרומנטי בין קוסמו ורפינה. כל סצנה בהשתתפות אחיו הסטלן של קוסמו, ברנדן (ג'ק ריינור הנפלא), ההופך מורו ורבו במוזיקה ובעיקר במדיום החדש והמסעיר: הוידיאו-קליפ.

אבל אם בכל זאת צריך לבחור סצינה מיתית יחידה זו תהיה סצינת ההופעה בנשף הסיום של התיכון, המתרחשת כולה בדמיונו של קוסמו והופכת למיוזיקל קלאסי בו כל דמות זוכה לייצוג האמיתי הראוי לה, בניגוד חריף לתפקודה (ליתר דיוק, חוסר תפקודה) במציאות.

קרני בורא עולם ומלואו כמעט יש מאין, תוך שימוש בכלי הפשוט ביותר: כישרון נטו. שום אפקט ממוחשב לא יכול ליצור את המהפך הוויזואלי המדהים אותו עובר קוסמו, המשתנה לנגד עינינו מחנון רכרוכי לגיבור גיטרה הממריא מעל קשיי חייו האפורים. רפינה, מצידה, עוברת תהליך הפוך. בסצנות הראשונות בהשתתפותה היא הפנטזיה האולטימטיבית של האייטיז, כולל האיפור המוגזם והשיער הנפוח, ואז היא קופצת לים במהלך צילומי קליפ. האיפור נמחה מפניה, שיערה מאבד את נפחו ונשארת רק ילדה יפה, אבודה ומבולבלת שרק רוצה חיבוק.

נכון, יש גם חריקות פה ושם. התסריט מותיר כמה קווי עלילה (הוריו הנפרדים של קוסמו) לא פתורים ולא מעט דמויות משנה (בעיקר חברי הלהקה) תלויות באוויר, כולל אלו שהיה להן הפוטנציאל להפוך סייד-קיקס בלתי נשכחים כמו דארן (בן קרולן), ג'ינג'י זערורי וחצוף ההופך מנהל מטעם עצמו ללהקה שבדרך, אך דמותו נגוזה ונעלמת לחלוטין.

קרני, כדרכו, לא מתעניין בסיפור על כלומניק ההופך לכוכב על. הוא מלווה את הגיבור עד הרגע בו הפוטנציאל הגולמי שלו מבשיל והוא מוכן לכיבוש העולם, ואז מרפה ממנו. מה שכן, בניגוד לאהבה הלא ממומשת ב-Once, או הידידות האפלטונית ב-Begin Again, הפעם הגיבור זוכה בנערה ואפילו שט איתה אל השקיעה (למרות שמעשית הוא מפליג מזרחה, וגם מתחיל לרדת עליהם גשם, אבל העיקר הכוונה).

לסיכום: לא יהיה סרט מרגש יותר השנה עבור מי שאוהב מוזיקה וגדל בשנות ה-80.

לעוד ביקורות סרטים חדשים ולצפייה ביתית מאת טל פרי

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה