התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

סרט חדש: The Lobster
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 17.05.2016 20:38
היכולת לכנות סרט חדש "יצירת מופת", ולדעת שהוא אכן ראוי לתואר בזכות, היא אחת המתנות הגדולות שחובב קולנוע אמיתי יכול לבקש לעצמו. הכירו את הלובסטאר

The Lobster (הלובסטר)... ז'אנר: דרמה, קומדיה, פנטזיה... במאי: יורגוס לנטימוס... שחקנים: קולין פארל, רייצ'ל ווייז, ליאה סיידו, בן ווישו, ג'ון סי. ריילי, אוליביה קולמן, ג'סיקה ברדן... זמן: 118 דקות

באיחור של כמה חודשים מגיע סופסוף לארצות הברית סרטו עטור השבחים (פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון), והראשון באנגלית של הבמאי היווני יורגוס לנטימוס.

על פניו, ההחלטה להפיץ אותו דווקא בתחילת עונת שוברי הקופות של הקיץ, ועוד במספר אולמות מוגבל, היא גזר דין מוות. בפועל, כל הרואים בעצמם חובבי קולנוע איכותי חייבים לאתר את האולם הקרוב לביתם בו מוקרן The Lobster ולצפות בו. לא תראו השנה, אולי גם בשנים הקרובות, סרט כה מקורי, מטלטל ועוכר שלווה, המציב מראה מבעיתה ומצחיקה עד דמעות בו זמנית מול הקיום האנושי בעולם המודרני בכלל, והזוגיות בפרט.

יאמר כבר בהתחלה, המטלה אינה פשוטה. בפעם הראשונה בה כותב שורות אלה צפה בסרט, הוא כמעט נטש את האולם באמצע. The Lobster נראה יומרני מדי, איטי מדי, שקוע באמונתו הטוטאלית בכך שהוא "חשוב". עברו כמה ימים, והתברר שזה בדיוק מה שהוא. סצינות, ציטוטים ומראות מתוך הסרט התנחלו בתודעה ולא הירפו ממני.

אז צפיתי בו שוב, הפעם בראש פתוח וללא מקדם הדעה הקדומה השלילית על יורגוס לנטימוס, המלווה אותי מאז סרטו המפורסם הראשון Dogtooth - יצירה שהייתה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, והייתי בזמנו אחד הבודדים שלא הבינו את ההתלהבות ממנה.

פתאום, בסיבוב השני, התגלה The Lobster בשיא גאוניותו ולנטימוס הסתמן כיורשו הלגיטימי של סטנלי קובריק המנוח. לא פחות.

למעשה, מורשתו הקולנועית של קובריק היא מקור ההשראה הבולט ביותר, רעיונית וויזואלית-אסתטית גם יחד, על לנטימוס. ההומור השחור, שנאת האדם הבלתי מוסווית, האלימות הנוראה, העיצוב המוקפד של כל פריים לכדי יצירת אמנות מתנועעת, ומיקום העלילה ביקום שרק נראה כמו עולמנו שלנו (הסרט צולם באירלנד) אך מתנהל בפועל ברובד סוריאליסטי ומסויט.

מעליבות נפש נלעגת לנחישות ואכזריות

קולין פארל, שגידל שפם עבות והעלה 25 קילוגרמים במשקלו לפני תחילת הצילומים, מגלם גבר מגושם, מופנם ואפרורי בשם דייויד (למרות ששם זה, כמו רוב השמות של רוב הדמויות, כמעט ואינו מוזכר). פארל מוכיח שוב, שכאשר הוא מתנתק מסיר הבשר ההוליוודי הוא ככישרון ענק וכאן הוא עושה את תפקיד חייו.

עוד מהלך של לנטימוס, המקשה על ההתחברות ל-The Lobster ועדיין מתאים לו ככפפה ליד, הוא הנחיית כל השחקנים לדבר בטון קפוא ומונוטוני כאילו הם מדקלמים באופן מנותק רגשית מהאירועים האינטנסיביים המתרחשים סביבם.

פארל מצליח, למרות ההגבלה הזו, לברוא דמות עמוקה ומורכבת, הנעה מעליבות נפש נלעגת לנחישות ואף אכזריות שלא יתוארו. באחת הסצינות הוא בועט ברגלה של ילדה קטנה, כדי להרשים את האישה אותה סימן כבת זוג עתידית, שתכונת האופי המייצגת אותה היא אכזריות סאדיסטית.

על פי לנטימוס, הבסיס לזוגיות מתחיל ונגמר בתכונה אחת ששני בני הזוג חולקים ביניהם (מקוצר ראייה ועד דימום מהאף) - והיא מעניקה להם בסיס משותף לשיחה שכל השאר נבנה סביבו.

על פי תובנה זו מנסים כמה מגיבורי הסרט, הלהוטים למצוא שותפים חדשים לחיים, לזייף תכונות על מנת לקדם באופן מלאכותי את תהליך החיזור. כל כך עלוב, ומצד שני מטאפורה כה אמינה של עולם הדייטים העכשווי הבנוי כולו על זיוף רגשות והפחד מחיים לבד.

דייויד חי בעולם שהוא ספק עתידני, ספק יקום מקביל לשלנו, ובחברה האנושית הזו רווקות היא חטא בל יכופר.

אדם בגפו, שהתגרש או נפרד מבן או בת זוגו (או התאלמן), נלקח למתחם סגור המעוצב כמלון מפואר. שם, תחת פיקוח צמוד וקפדני, יוענקו לו 45 ימים למצוא אהבה חדשה בקרב החוסים האחרים; כולם גברים ונשים שחטאו בחיים ללא בני זוג.

יצליח, מה טוב.

יכשל, יבוצע בו הליך שיהפוך אותו לחיה (על פי בחירתו) ואז הוא יישלח לחיק הטבע להעביר את שארית ימיו בין בהמות השדה ולא כנטל על רעיו למין האנושי.

מובן שלחברה זו, המקדשת בפנאטיות את קונספט הזוגיות, יש מקבילה קיצונית לא פחות: "הבודדים". גברים ונשים שאינם מעוניינים בקשר, ולכן הם נאלצים לחיות בסתר ביערות ומאמצים קוד התנהגות נוקשה האוסר עליהם באופן חמור להתאהב.

בן זוג בכל מחיר ותחבולה

בתחילת הסרט יגיע דייויד, אחרי פרידה כואבת מאשתו לה היה נשוי שנים רבות, למלון בניסיון למצוא אהבה חדשה. סיכוייו מראש קלושים. נלווה אליו כלבו הנאמן, שהיה פעם אחיו.

חציו הראשון של The Lobster מתאר את החיים במלון, והניסיונות של דייריו למצוא בני זוג בכל מחיר ותחבולה.

בחציו השני יעבור דייויד לצד של "הבודדים", יצטרף לקומונה החיה בלב היערות, ודווקא שם ימצא את אהבת חייו (רייצ'ל ווייז), אך כאמור חוקי הקבוצה אוסרים עליהם לממש את אהבתם.

לנטימוס לא עושה לצופה הנחות. הוא מציג את פולחני החיזור במלוא עליבותם, כמהלך שאין לו שום קשר לאהבה אלא כניעה מרצון למוסכמות חברתיות הרואות ברווקות סטייה (מכאן שהרווק הוא ממילא סוג של חיה).

מצד שני, גם הבחירה ברווקוּת כסוג של קריאת תגר על החברה מוצגת באור אכזרי ומגוחך.

בין לבין יש גם שימוש באלימות פיזית ומילולית שהיא לעיתים קשה מנשוא. נאמר רק, בעדינות, שאם אתם אוהבי כלבים מומלץ לכם לחשוב פעמיים לפני הצפייה בסרט, שיש בו לפחות שתי סצינות הופכות קרביים הקשורות לידידו הטוב ביותר של האדם. באחת הכלב הוא הקורבן, בשנייה השופט והתליין.

באשר לסיום, זוהי סצינה הראויה להיכנס לפנתיאון הקולנוע דווקא בזכות מה שיודעים שעומד להתרחש בה אך לא רואים בפועל.

הכינוי "יצירת מופת" עובר בשנים האחרונות תהליך מדאיג של זילות. הוא מודבק בקלות רבה מדי, כמו האצבע הלוחצת אוטומטית Like על פוסטים בפייסבוק. היכולת לכנות סרט חדש "יצירת מופת", ולדעת שהוא אכן ראוי לתואר בזכות, היא אחת המתנות הגדולות שחובב קולנוע אמיתי יכול לבקש לעצמו.

לסיכום: יצירת מופת.

לעוד ביקורות סרטים חדשים ולצפייה ביתית מאת טל פרי

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה