התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

סרט חדש: The Idol
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 07.06.2016 20:51
סרטו החדש של זוכה האוסקר האני אבו עסאד, במאי ומפיק פלשתיני יליד נצרת, יהלום הכתר של הרשות הפלשתינית, הוא אגדה מוזיקלית סוחטת דמעות המתרחשת בעזה

The Idol (האיידול)

The Idol (האיידול)... ז'אנר: דרמה, מוזיקלי... במאי: האני אבו עסאד... שחקנים: תאופיק ברהום, חיבה עטאללה, קעיס עטאללה, עבדל כארים ברקה, עייד הוראני, נאדין לבאקי, אחמד קאסם... זמן: 100 דקות

האני אבו עסאד, במאי ומפיק פלשתינאי יליד נצרת, הוא יהלום הכתר של התעשייה הקולנועית הזערורית שהצמיחה הרשות הפלשתינית בעשור החולף, עם שתי מועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר על "גן עדן עכשיו" ו"עומר" - 2 דרמות פוליטיות דחוסות רגשית ומטלטלות, שלא זכו להקרנות מסחריות בישראל אך עוררו זעם גדול בקרב ציבור שלא זכה (ולא היה מעוניין) לצפות בהן.

קשה להאמין שסרטו החדש של אבו עסאד, The Idol, יזכה למועמדות נוספת. לא שהוא מוצלח פחות, אבל על פניו זהו סרט הרבה פחות פוליטי-חברתי והרבה יותר אגדה מוזיקלית סוחטת דמעות - עיבוד מעודכן של הסרט הערבי המיתולוגי של ימי שישי בערב בערוץ הראשון.

דווקא בתור שכזה The Idol הוא אגרוף בבטן הרכה של הצופה הישראלי, שאולי לא זכה לצפות בו במגרש הביתי (הסרט הוקרן פעם אחת בסינמטק תל אביב לפני כמה חודשים), אך יכול עכשיו להשלים פערים באולמות מובחרים ברחבי ארה"ב.

אבו עסאד מודע היטב לחיבור הבעייתי בין הלאום שלו והצביון שזה מעניק לכל יצירה שהוא חתום עליה. לאחרונה הצהיר בראיון שהוא רוצה שישראלים יצפו ב-The Idol. לתפיסתו, היחידים העשויים להיפגע מסרטו הם פעילי ימין קיצוניים המעוניינים לשמר את הדמוניזציה של הציבור הפלשתיני בכלל וברצועת עזה בפרט.

הוא כמובן צודק.

The Idol (האיידול)

תושבי רצועת עזה כבני אדם 'רגילים'

The Idol מציג את תושבי הרצועה אנושיים ופגיעים כפי שלא נראו מעולם על המסך הגדול. אנשים פשוטים וישרים (רובם) עם חלומות לגיטימיים על עתיד טוב יותר, אוהבים את משפחתם ובעיקר t, ילדיהם, מנסים להתפרנס בכבוד, אוהבי מוזיקה ותרבות, גולשים באינטרנט ופותחים עמודי פייסבוק לעסקים הקטנים שלהם... ויש גם חבורה של ילדים מקסימים ואנרגטיים הרוצים בעיקר להיות מפורסמים ולשיר בטלוויזיה בדיוק כמו הקולגות בצד השני של החומה.

המראות והקולות בסרט מוכרים לכל ישראלי שאי פעם נהג דרך או ליד ישובים כמו פוראדיס או אום אל פחם (הסרט צולם ברובו בג'נין, עם אישור ביטחוני לשני ימי צילום בלבד בעזה עצמה). השחקן הראשי (תאופיק ברהום המצוין) הוא ערבי-ישראלי יליד כפר עין ראפה הסמוך לאבו גוש, ומוכר מלא מעט סרטי קולנוע ("ערבים רוקדים", "מפריח היונים") וסדרות טלוויזיה ישראליות ("החממה", "המיוחדת", "אופוריה").

במילים אחרות, הצפייה ב-The idol מכריחה את הצופה הישראלי להכיר בעובדה שבעזה חיים אנשים שבתנאים אחרים היו יכולים להיות השכנים מהדלת ממול (גיאוגרפית הם אכן כאלה), שהיית שמח להזמין לקפה בסופי שבוע ולגולל שיחה על נושאים ברומו של עולם, ולו רק בגלל שיש ביניכם כה הרבה במשותף.

התוצאה היא מסר יעיל ונוקב לא פחות מ"גן עדן עכשיו" (שגיבוריו היו שני צעירים המתנדבים למשימת פיגוע התאבדות) ו"עומר" (על צעיר מהגדה ההופך בעל כורחו למודיע של השב"כ).

כוכב ענק בשמי הזמר הערבי

גיבור The Idol הוא מוחמד אסף, זמר צעיר תושב עזה שלפני כמה שנים הפך לפלשתינאי הראשון שזכה בתוכנית הריאליטי Arab Idol, והפך כוכב ענק בשמי הזמר הערבי העולמי. אסף שר עוד כילד בלהקה שהקים עם אחותו האהובה נור (אותה מגלמת בכריזמה וחן אדירים הילדה חיבה עטאללה), הסובלת מאי ספיקת כליות.

כדי להגשים את חלומו, ועל מנת להגיע לאודישנים של Arab Idol בקהיר, אסף חצה את מעבר רפיח עם דרכון מזויף ודילג מעל החומה בכניסה למלון שבו התקיימו הבחינות אחרי שלא הצליח להשיג כרטיס.

אולם ברגע בו התחיל אסף לשיר היה ברור לכל שמדובר בכישרון מולד.

הבמאי אבו עסאד היה אחד מרבבות הפלשתינאים שיצאו לחגוג ברחובות ערי הגדה והרצועה אחרי שידור גמר התוכנית בה הוכרז אסף כמנצח. הוא גם הזדהה עם הזמר, שהפך בעל כורחו מנער שרק רצה לשיר לסמל של אומה שלמה, שלרגע אחד שכחה את עליבות קיומה והרגישה בפסגת העולם. אבו סעאד עצמו הפך סמל כזה אחרי המועמדות לאוסקר כנציג פלשתין.

The Idol (האיידול)

הבעיות נפתרות באורח פלא

ב-The idol לא נראים חיילים או אזרחים ישראלים. הכי קרוב שמגיעים הוא צילום של גדר הגבול עם שלטים בעברית "סכנה מוקשים", ושטרות ירוקים של 20 ש"ח שהגיבור חוסך. מובן שמדברים על ישראל, מזכירים את הסגר והסכסוך, מתמודדים עם הפסקות חשמל, ויש הבדלים בולטים בין מראות עזה הענייה אך תוססת ושוקקת חיים של 2005 בה מתחילה העלילה (זמן קצר לפני ההתנתקות) ועזה ההרוסה והדיכאונית של 2012 בה נפתח החלק השני (אחרי מבצע עופרת יצוקה ורגע לפני מבצע עמוד ענן).

עם זאת, אבו עסאד מקפיד לא להיסחף להתלהמות. הוא מראה את עזה במלא כיעורה בעיקר כדי להבהיר לצופה מדוע הגיבור אינו מסוגל עוד לחיות בעיר, ומוכן לסכן הכול תמורת סיכוי זעיר לחיים טובים יותר. כוחות המשטרה העומדים בדרכו במעבר הגבול הם פלשתינאים ומצרים. האיש הרע בסרט הוא תושב עזה המגולל הון מהברחות דרך המנהרות. המכשול הגדול ביותר העומד בדרכו הוא עומר, חבר ילדות שהפך מוסלמי קיצוני.

בפועל, אנחנו לא בעסק.

מכאן שהפגמים בסרט קשורים בעיקר לעיגול הפינות של המציאות, במטרה להפוך את העלילה לסרט טורקי שלא יותיר עין יבשה באולם. בשלב מסוים נראה כאילו בכל פעם שאסף נקלע למבוי סתום הוא פוצח בשיר, והבעיות נפתרות באורח פלא.

זה קורה מול שוטר גבול המחתים בשמחה את דרכונו המזויף... עומר המאיים המשנה פתאום את דעתו ונפרד ממנו בחיבוק... וצעיר פלשתינאי המעניק לו את הכרטיס לאודישן הנכסף אחרי שהוא שומע אותו שר בשירותים במלון בקהיר. אירועים אלה הופכים את אסף מדמות ריאליסטית, לסוג של חלילן מהמלין שכולם הולכים שבי אחרי הצלילים שהוא מפיק.

אמינה בהרבה סצינה בה מוחמד אסף נתקף חרדה רגע לפני הגמר, והמעבר המרשים מתאופיק ברהום השחקן למוחמד אסף האמיתי ברגע ההכרזה על זכייתו ב-Arab Idol, והצילומים הדוקומנטריים של הפגנות השמחה ההמוניות ברחובות עזה' הזהות לחלוטין למראות הזכורים מרחובות תל אביב כאשר מכבי זכתה בגמר גביע אירופה בכדורסל.

לסיכום: תביטו בהם ותראו אותנו.

לעוד ביקורות סרטים חדשים ולצפייה ביתית מאת טל פרי

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה