התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

צפייה ביתית: כל הסרטים שהפסדנו
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 13.07.2016 18:26
על הדרמה האוטוביוגרפית Eddie The Eagle, המותחן Eye in The Sky, סרט האימה The Conjuring 2, הקומדיה החמוצה Hello, My Name is Doris... ועוד

Eddie The Eagle (אדי הנשר): שיר הלל לגדולתה של רוח האדם

מתיו ווהן מסתמן ככוכב החדש של תעשיית הקולנוע הבריטית, ובעיקר היצוא שלה להוליווד. חמש שנים אחרי שביים את שובר הקופות X-Men: First class, לדעת רבים הטוב בסרטי הסדרה, ואת Kingsman – The Secret Service (בימים אלה הוא מצלם את סרט ההמשך), הוא פורש את חסותו כמפיק על סרטו השלישי כבמאי של דקסטר פלטשר, ואף שידך אותו לטיירון אדג'רטון (כוכב Kingsman) המגלם את התפקיד הראשי.

אדי אדוארדס, גיבור Eddie The Eagle, הוא ללא ספק דמות המצדיקה סרט אוטוביוגרפי. השאלה היא איזה סרט: דרמה הרואית או פרודיה קומית. אדוארדס היה בשעתו אובייקט להערצה והשראה, ובו זמנית מושא לבוז וכעס. איש שהוכיח שעם כוח רצון ועקשנות של פרד גם האב טיפוס של האדם הפשוט מהרחוב יכול להתחרות באולימפיאדה לצד אתלטים מקצועיים שהקדישו את כל חייהם לאימונים, ובו זמנית להפריח את כל התיאוריות על פיהן בונים נבחרת מנצחת.

בסופו של דבר, אדוארדס היה אתלט כושל שמעולם לא התקרב לזכייה במדליה. ברוב התחרויות בהן השתתף הגיע למקומות האחרונים, והשיאים האישיים שלו נזקפים לזכות פרט סטטיסטי מגוחך. נבחרת ה-Ski Jumping הבריטית, הענף בו בחר להתחרות, כללה מתחרה אחד בלבד: הוא עצמו. בהתאם, מה שהפך אותו לסלבריטאי בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה היה התקשורת, שעטה על סיפורו האישי יוצא הדופן ובנתה אליל המונים יש מאין.

את הפרטים האלה בוחר הסרט לא להבליט. בסוגיה איזה אדי הוא רוצה להציג, בחר הבמאי חד משמעית בפן מעורר ההשראה וההערצה. לראיה הליהוק לתפקיד הראשי של שחקן צעיר ונאה, בעוד אדוארדס האמיתי היה מסורבל וכעור, והתהדר במשקפיים עבות עדשות שהתכסו תמיד אדים בזמן שגלש.

Eddie The Eagle הוא, בסופו של דבר, סיפור על איך כל אחד יכול (בעיקר אם כולם אומרים לו שהוא לא יכול). אדוארדס, בן לאב טייח ואם עקרת בית, חלם מילדות להיות אתלט למרות שנעדר כל כשרון ספורטיבי. בסופו של דבר הבין שהסיכוי היחיד שלו הוא להפוך  Ski Jumper באולימפיאדת החורף, ענף שלא זכה לייצוג בריטי מאז שנות ה-20 של המאה שעברה.

פלטשר לא ניסה לביים סרט מקורי. להיפך. הוא מחבק בחום את כל קלישאות הז'אנר האפשריות: האם האוהבת ותומכת בשיגיונותיו של בנה... האב הזועם המנסה ללמד אותו עבודת כפיים פרקטית... הלעג שאדי זוכה לו מצד אתלטים מקצועיים... הניסיונות של הוועד האולימפי למנוע ממנו להגיע לתחרויות... הקשר המתחיל בבוז ומתפתח להערכה הדדית וחברות עם מי שהופך למאמנו... וכמובן, רגע השיא של הפסד שהוא בעצם ניצחון.

כמו רוקי בלבואה שהפסיד את הקרב לאפולו קריד, אך הפך למנצח כשנשאר עומד על רגליו אחרי הסיבוב האחרון.

ברמה האישית, לעומת זאת, אדי אדוארדס נשאר דמות שטוחה ולא מפוענחת, היות ומלבד האולימפיאדה שום דבר לא מעניין אותו. פתיחת הסרט מעידה שסקי בכלל, ו-Ski Jumping בפרט, היו רק ברירת מחדל עבורו אחרי שנכשל בכל ענף אחר.

בנוסף, אדי הוא א-מיני לחלוטין. לא רק שאין לו חברה אלא תגובתו כלפי הדמות הנשית היחידה בסרט המגלה בו עניין (מלבד אמו), מנהלת הפאב הסמוך לאתר הסקי בו הוא מתאמן, היא שילוב של דחייה ופאניקה.

מכאן שהדמות המעניינת ביותר ב-Eddie The Eagle היא לא אדי אדוארדס, למרות שטיירון אדג'רטון מגלם אותו בחן כובש, אלא זו של ברונסון פירי - גולש עבר מבטיח שהפך לאיש תחזוקה שתיין וממורמר, ומסכים כמעט בלית ברירה לקחת את אדי תחת חסותו. יו ג'קמן גילם בעבר פעמים רבות את המתבודד הזועף המתגלה כדמות אב מושלמת (כולל וולברין – התפקיד המזוהה איתו ביותר), והוא מתאים עצמו לסרט הנוכחי כמו כפפה אל יד. סצינת הפיוס בינו ובין מאמנו לשעבר, האיש שהדיח אותו מהנבחרת האולימפית בגלל בעיות משמעת ועצר את הקריירה שלו (הופעת אורח של כריסטופר ווקן), היא אולי המרגשת ביותר בסרט, דווקא בגלל צניעותה האינטימית בדרמה הזו שכולה מתקפה רגשית חזיתית.

לסיכום: עיבוד שגרתי על פי הספר לעוד שיר הלל לגדולתה של רוח האדם.

Eye in The Sky (עין בשמיים): דפיקות לב

שנה אחרי המותחן הכושל Good Kill, שכתב וביים אנדרו ניקול, מתמודד סרט נוסף עם מציאות בה לוחמה פנים אל פנים נעלמת מהעולם לטובת חיסולים ממוקדים באמצעות הפצצות מהאוויר בעזרת מל"טים (מטוסים ללא טייס – Drones), ושיגרת חיי העושים במלאכת השלט-רחוק. עדיי, ההבדל גדול ולו רק בשל העובדה ש-Eye in The Sky עוסק בדילמה מוסרית-אנושית, בעוד Good Kill עסק באנשים שאיבדו את היכולת ו/או הרצון לעסוק בדילמות אלה.

לגמרי לא במקרה, הסרט הנוכחי הוא הפקה בריטית שרוב הדמויות המובילות אותה הן אנשי צבא וממשלה מהממלכה המאוחדת, ורק טייסי המל"ט הם אמריקאים המחויבים לשיתוף פעולה צבאי.

על פי Eye in The Sky, קבלת ההחלטה על חיסול מהאוויר בו עשויים להיפגע אזרחים היא הליך מורכב המחויב באינספור אישורים ותמרונים משפטיים. Good Kill, לעומת זאת, הציג מציאות של "זבנג וגמרנו" בה הרג מסיבי של חפים מפשע נתפס כלא יותר מתופעת לוואי הכרחית ולכן ההתחבטות בה היא בזבוז זמן.

לא שהסרט הנוכחי מתאר את הליך קבלת ההחלטות, בדרגים הפוליטיים והצבאיים של בריטניה, באור נעלה יותר מאשר הקולגות בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. להיפך: לכל אורכו מציג Eye in The Sky תחרות משיכת חבל בין אנשי הצבא, הדורשים החלטה מייידית, והפוליטיקאים המגיבים בהססנות, בריחה מאחריות, וניסיונות בלתי פוסקים לגלגל את המילה האחרונה לפיתחו של מקבל החלטות אחר. כל זה בעוד השעון מתקתק, וחלון ההזדמנויות הולך ונסגר.

גאווין הוד הוא במאי דרום אפריקאי שלפני עשור בדיוק פרץ לתודעה בדרמה עטורת השבחים Tsotsi, על 6 ימים בחייו של נער המנהיג כנופיית רחוב ביוהנסבורג, ואז עשה את הטעות המתבקשת והתפתה לשיר הבשר ההוליוודי. הוד ביים את X-Men Origins: Wolverine המושמץ, ואת Ander's Game הכושל, וכמו רבים לפניו מחפש עכשיו הכרה מחודשת בכישוריו במחוזות איכותיים יותר. למזלו, וזה של הצופים, הצליח לו.

ההישג הגדול ביותר של Eye in The Sky הוא ביצירת מותחן מהודק ויעיל עם מינימום אקשן. מדובר בדרמת אנסמבל, כלומר אין דמות ראשית אחת אלא ערב רב של דמויות הפזורות באזורים שונים בעולם אך קשורות לאותו אירוע המתרחש בשכונת עוני בניירובי בירת קניה.

מפגש בין כמה טרוריסטים מבוקשים, בהם נתינה בריטית שהתאסלמה, בסיומו יקבל מחבל מתאבד חגורת נפץ וישלח לבצע פיגוע המוני. הפצצת הבית מהאוויר תחסל את המבוקשים, אחריהם מתנהל מרדף רב שנים, ותמנע את הפיגוע. מצד שני, הפיצוץ יביא למוות כמעט וודאי של ילדה קטנה המוכרת לחם ברחוב. באופן טבעי, אנשי הצבא דורשים אישור להפציץ. באופן טבעי לא פחות, הפוליטיקאים חושבים על הסרטון שיציג את גופת הילדה ביוטיוב והנזק שחשיפה כזו תגרום לקריירה שלהם. במקביל, סוכן מטעם הביון הבריטי מנסה לנטרל את המצב בשטח (מדהים כמה מותחת יכולה להיות סצנה בה עוברים ושבים קונים לחם).

בלי לגלוש לעודף ספוילרים, המסר ברור. המלחמה החדשה והסטרילית, המנוהלת מול מצלמות, אינה שונה במאום באכזריותה מהשיטה שקדמה לה. לא משנה כמה נעלה ומוסרי תרצה להיות. תוסיפו את המשחק המצוין של כל צוות השחקנים, בראשם הלן מירן כמפקדת חדר המצב הבריטי ואלן ריקמן המנוח (באחד מתפקידיו האחרונים) כגנרל הנשלח לשכנע את הדרג הפוליטי לפעול, ותקבלו שיעור מרתק על בניית מותחן פעולה ללא פעולה.

לסיכום: יגרום לכם לדפיקות לב בכל פעם בה תרימו מבט לשמיים.

The Conjuring 2 (לזמן את הרוע 2): מפחיד, אבל פחות

לפני 3 שנים יצא סרט האימה The Conjuring, שהופק בתקציב צנוע יחסית של 20 מיליון דולר וגרף 318 מיליון מהקרנות ברחבי העולם. קמפיין השיווק של הסרט ההוא הדגיש את העובדה שהוא מבוסס על אירועים אמיתיים (לכאורה) אותם חוו בני הזוג אד ולוריין וורן, שהתפרסמו לראשונה בשנות ה-60 של המאה שעברה כ"ציידי רוחות".

היות ובמהלך הקריירה הארוכה שלהם היו בני הזוג וורן מעורבים בשורה ארוכה של תקריות על טבעיות, ולאור ההצלחה המסחררת של הסרט, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהוליווד תשוב לחטט בעיזבונם ותעבד לקולנוע עוד "סיפור אמיתי" בכיכובם. אחרי הכל, חלק מהאירועים אותם חקרו השניים הם מהידועים ביותר בקרב חובבי תופעות אלה, וכבר העניקו השראה לכמה סרטי אימה (בהם The Amityville Horror, שההתרחשויות בו מוזכרות גם בסצינת הפתיחה המצמררת של הסרט הנוכחי).

לוריין וורן עדיין בחיים (השנה תחגוג 90), בעלה אד נפטר לפני 11 שנים (בגיל 79), ופועלם מהווה גם כיום מקור לאינספור דיונים ומחלוקות. רבים רואים בהם לוחמים אותנטיים ברוע על טבעי, בעוד אחרים טוענים שהשניים היו זוג נוכלים וכישרונם הגדול ביותר היה יחסי הציבור לעצמם. מה שבטוח, עם הצלחה לא מתווכחים ולפחות בקולנוע הזוג וורן הם הצלחה.

The Conjuring 2 הופק בעלות כפולה מקודמו, וכיסה את ההשקעה כבר בסוף השבוע הראשון בבתי הקולנוע בארצות הברית, עם הכנסות של 40 מיליון דולר.

גילוי דעת נאות: כותב שורות אלה היה, ועודו, מעריץ נלהב של The Conjuring המקורי שהיה מפחיד בטירוף. סרט שגרם לצופים לכסות את עיניהם, לזנק מהכיסא בבהלה, ולישון לצד מנורת לילה דולקת. מעט מאד סרטי אימה שהופקו בעשור החולף עשו את זה, אבל The Conjuring הצליח. כך גם שני הסרטים הראשונים בפרנצ'ייז האימה העל טבעי Insidious. המשותף לכולם (פרט לשחקן הראשי פטריק ווילסון) הוא כישרונו של הבמאי ג'יימס וואן, אוסטרלי ממוצא סיני, שפיצח את נוסחת סרט האימה המושלם.

זה עובד ככה: אתה גורם לצופה להאמין שמשהו נורא יקרה כאשר האור יידלק/דלת הארון תפתח/הגיבור יביט בראי ואז לא קורה כלום. הסיטואציה תחזור על עצמה, והצופה יהיה בטוח שגם הפעם לא יקרה כלום, ואז אכן קורה משהו נורא. בסצינה הבאה שוב לא יקרה כלום, או שמשהו נורא יקרה, וחוזר חלילה עד שתאבד לחלוטין היכולת לדעת איך ומתי תבוא המהלומה. תוסיפו את השטיקים הרגילים אך יעילים של צילום בחושך, רעשים עמומים ברקע, חפצים נעלמים או זזים מעצמם וכמובן הטריק הבלתי מנוצח: ילד תמים (במקרה זה ילדה) כקרבן חסר אונים. היש חובב אימה שידרוש יותר מזה?

יאמר מיד: The Conjuring 2 עדיין מפחיד מאוד. אם כל מה שהצופה רוצה זה לשקשק באולם קולנוע חשוך במשך שעתיים פלוס (אפשר היה לקצץ בקלות עשרים דקות), זה הסרט בשבילו. מי שמחפש חידושים, או פיתוח של הדמויות לעומת הסרט הראשון, יתבדה. מדובר בהעתק של העתק, כלומר כל מה שעבד בסרט הקודם עובד גם הפעם רק איכשהו זה מרגיש קצת פחות חד ומעט יותר דהוי. גם המבנה העלילתי כמעט זהה רק בהפוכה, כלומר נפתח בסיום חקירה על טבעית המותיר את לוריין וורן במצב של טראומה אחרי התמודדות חזיתית עם רוח זדונית במיוחד. היא רוצה לפרוש, בעוד בעלה אד טוען שהחזיונות שלה הם מתת אלוה שנועדה לסייע לנזקקים. זאת בניגוד לאירועי הסרט הראשון, בהם אד היה זה שניסה לגונן על אשתו רדופת הסיוטים והיא זו שהתעקשה להמשיך.

בשלב זה אנו נפרדים לפרק זמן מבני הזוג וורן לטובת ההכרות עם פגי הודג'סון, אם חד-הורית קשת יום החיה בצפון לונדון עם ארבעת ילדיה, ואיכשהו יכולה להרשות לעצמה מגורים בטירת אופל רבת חדרים ומסדרונות ונטולת כל הגיון ארכיטקטוני (המרתף מתגלה כאגם, כך שמראש אין מושג איך הבית לא קורס). השנה היא 1977, כך שכמו בסרט הקודם כולם מתהלכים בתסרוקות ובגדים מזעזעים. מהר מאד תתחיל הבת הצעירה והמתוקה ג'נט לשמוע קולות, להלך בשנתה, להתעורר בזעקות אימה, לדבר בקול צרוד וסדוק ולטעון שהיא זקן בן 72 הרוצה את הבית שלו בחזרה. ז

ה רק הספתח לסדרת עימותים מאיימים יותר ויותר עם ישות על טבעית אלימה החושקת, כך מסתבר, בהרבה יותר מאשר נכס נדל"ן על שמה. בשלב מסוים אד וורן ישכנע את אשתו לוריין לטוס איתו ללונדון ולחלטר כיועצת, בניסיון לברר האם מדובר באירוע על טבעי אמיתי או רק תרמית מתוחכמת שרקמו בני המשפחה כדי לארגן לעצמם פינוי-בינוי על חשבון המועצה האזורית. האם יש ספק שבסופו של דבר עבודתם של בני הזוג תהפוך למבצע הצלה במשרה מלאה, במהלכו תאלץ לוריין להתמודד עם פחדיה ומשבר האמון בעצמה?

כאמור, ג'יימס וואן הוא אשף אימה. מה שהוא עושה בעיניים עצומות, במאים אחרים בז'אנר לא יעשו גם אחרי 10 ספלים של אספרסו. הבעיה עם המטאפורה הזו היא שלעיתים נדמה שוואן, וכמוהו ווילסון, אכן השקיעו כאן את המינימום ההכרחי, לקחו את הצ'קים השמנים והמשיכו לפרויקט הבא המעניין אותם הרבה יותר (במקרה של וואן זה אמור להיות Aquaman, העיבוד הקולנועי למעלליו של גיבור הקומיקס בכיכובו של ג'ייסון ממואה, המתוכנן לקיץ 2018). 

ושאלה אחרונה הכרחית: אם בני הזוג וורן אכן סובלים מפוסט טראומות אחרי כל חקירה (אותן הרוויחו ביושר), מדוע הם מתעקשים להמשיך ולאסוף לביתם מזכרות מעוררות חלחלה שרובן מהוות עדיין איום מיסטי פעיל? בסרט הקודם זו הייתה הבובה אנאבל (שזכתה לפני שנתיים לככב בסרט משלה), וכאן זהו דיוקן המתעורר לחיים באחת הסצינות היותר מבהילות... לך תבין חוקרי תופעות על טבעיות.

לסיכום: מפחיד, אבל פחות.

ועוד:

London Has Fallen (המטרה: לונדון)

שלוש שנים אחרי ההצלחה המפתיעה של Olympus Has Fallen בו השתלטו טרוריסטים קוריאנים על הבית הלבן, לקחו כבן ערובה את הנשיא בנג'מין אשר (אהרון אקהרט), ונשחטו בזה אחר זה בידי הסופר-מאבטח מייק בנינג (ג'רארד בטלר), מגיע סרט ההמשך ועושה בערך אותו דבר - רק הפעם בלונדון ועם קנאים מוסלמים, אותם מנהיג בשלט רחוק מתימן הארכי סוחר נשק-טרוריסט עמיר ברקאווי (מיודענו אלון אבוטבול).

אשר עדיין הנשיא, בנינג הוא עדיין מאבטחו האישי (העומד להפוך לאב ולכן שוקל לפרוש), וידיעה על מותו של ראש ממשלת בריטניה מחייבת את שניהם לטוס ללוויה בלונדון בה משתתפים רוב מנהיגי העולם החופשי. כאשר האירוע מתגלה כמלכודת ענק, שתפקידה לחסל במרוכז כמה שיותר נשיאים וראשי ממשלות, מתחילה סחרחורת אקשן בלתי פוסקת במהלכה יערמו מאות גופות, יתרסקו עשרות מכוניות ומסוקים, וג'רארד בטלר אפילו ישחיל נאום פטריוטי תוך כדי קרב סכינים.

לסיכום: מופרך ומחורר כגבינה שוויצרית, אבל מצטיין כאקשן קליל ולא מחייב.

Hello, My Name is Doris (קוראים לי דוריס)

בקושי סיים את קדנציית ההקרנות בבתי הקולנוע, וכבר מגיע בפורמט צפייה ביתית - דרמה קומית חמוצה-מתוקה (ובעיקר מרירה) בכיכובה של סאלי פילד, בהופעתה הטובה ביותר מזה שנים.

דוריס מילר היא רווקה בודדה ומזדקנת הנותרת לבדה אחרי מות אמה, שאת כל חייה הבוגרים הקדישה לטיפול בה. יש לה משרה אפרורית כמנהלת חשבונות במשרד פרסום, חברת ילדות אחת, הררי חפצים ישנים ומיותרים אותם היא מסרבת לפנות מביתה, ואובססיה חדשה בדמות מנהל קריאטיבי חדש הצעיר ממנה בארבעים שנה.

החלטתה של דוריס ללכת בעקבות האהבה הבלתי אפשרית, והלקחים הכואבים אותם תאלץ ללמוד, עומדים במרכזו של הסרט.

לסיכום: כאילו מצחיק, ובפועל מלא אמירות כואבות על עליבות הזקנה, החלטות עבר ששינו לנצח את נתיב חיינו, ובעיקר חוסר התקשורת בין צעירים ומבוגרים בעידן המודרני. לביקורת מלאה

Whiskey, Tango, Foxtrot (וויסקי, טנגו, פוקסטרוט) 

דרמה קומית מבית היוצר של התסריטאים-במאים גלן פיקארה וג'ון רקואה, המבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של העיתונאית קים בייקר שבמשך 3 שנים חיה בקאבול וסקרה את המערכה האמריקאית נגד הטאליבן. בניגוד למקור הספרותי, הסרט מתעניין הרבה פחות באפגניסטן והרבה יותר בסיפור העצמה נשית על "עיתונאית שוקולד" נוירוטית מניו יורק, שהחיכוך היומיומי עם החזית הופך אותה לאישה עצמאית וחזקה. טינה פיי בעיקר זועפת ומשועממת כקים בייקר, ואת ההצגה גונבת בקלילות הכוכבת העולה מרגו רובי ככתבת מתחרה שאינה מהססת לנצל את נתוניה הטבעיים המרשימים לקידום הקריירה.

לסיכום: מבולבל ונטול פואנטה.

I Saw The Light (ראיתי את האור)

דרמה מוזיקלית כושלת המבוססת על חייו ושיריו של הזמר-יוצר המיתולוגי האנק וויליאמס - האיש שבשנות ה-40 של המאה שעברה הפך את מוזיקת הקאנטרי ממותג נחות, שהיה מזוהה בעיקר עם מעמד החוואים והפועלים של הדרום הכפרי, לז'אנר המוזיקלי הפופולארי והמוערך ביותר במוזיקה האמריקנית העכשווית.

למרבה הצער, וויליאמס היה גם שתיין כרוני ורודף נשים כפייתי, שפגם מולד בעמוד השדרה הסב לו כאבי תופת בגבו רוב חייו, ולמרות הצלחתו המסחררת הקריירה שלו הייתה קצרת ימים ושלובה בנישואים הקשים ורצופי מאבקי האגו מול אשתו הראשונה אודרי מיי שפרד.

השחקן הבריטי טום הידלסטון מגלם להפליא את וויליאמס, אליזבת אולסן המצויינת היא אודרי, אך למרות המשחק המשובח הסרט עצמו שגרתי למדי ומשחזר את רוב קלישאות הז'אנר.

לסיכום: אם קאנטרי לא עושה לכם את זה, לא זה הסרט שישנה את דעתכם.

לעוד ביקורות סרטים חדשים ולצפייה ביתית מאת טל פרי

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה