התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

חדש בקולנוע: Café society (קפה סוסייטי)
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 11.10.2016 16:17
בדייקנות של שעון שוויצרי מגיע סרטו השנתי של הבמאי-תסריטאי וודי אלן, רק שהמנגנון חורק מאי פעם. על סרטו החדש של וודי אלן וסרטים נוספים לצפייה ביתית

 

 

ז'אנר: קומדיה, דרמה, רומנטיקה

במאי: וודי אלן

שחקנים: ג'סי אייזנברג, קריסטן סטיוארט, סטיב קארל, קורי סטול, בלייק לייבלי, ג'ני ברלין, קן סקוט, אנה קמפ

זמן: 96 דקות

 

בדייקנות של שעון שוויצרי מגיע סרטו השנתי של הבמאי-תסריטאי וודי אלן, רק שהמנגנון חורק מאי פעם. רבות נכתב על התעקשותו של אלן להוציא מדי שנה סרט חדש, בין אם יש לו משהו לומר או לא, אבל לרוב הוא לפחות שמר על איזון יחסי של 50:50, כלומר סרט סביר על כל סרט זניח (שלא לומר גרוע). Café society, סרטו האחרון, הוא כבר השלישי ברצף הזניחים. יאמר מיד, למען ההגינות, ש Café society מוצלח בהרבה מקודמו, Irrational man, שהיה נוראי על פי כל קנה מידה, אבל גם ברף הנוכחי למדד סרטי וודי אלן הוא מקבל ציון עובר בקושי. בנוסף, זהו סרטו התקופתי ביותר של אלן מאז Midnight in Paris מ 2011, רק שהסרט ההוא עלה 17 מיליון דולר וגרף 58 מיליון, בעוד Café society עלה 30 מיליון דולר וגרף 11 מיליון. אופס כבר אמרנו?

השחזור התקופתי של הוליווד וניו יורק בשנות ה 30' של המאה שעברה, התקופה בה מתרחש הסרט, הוא גם נקודת הזכות הבולטת ביותר שלו. למרבה הצער, לתוך התקופה והמקומות התבקש אלן לצקת גם עלילה, וכאמור לא היה לו משהו ממש מעניין לומר. סרטים על צעירים תמימים שהגיעו לעיר החלומות בתקווה לכבוש את העולם, והתרסקו על קרקע המציאות האכזרית, נעשו כבר לעשרות. אלן לא מת על הוליווד, וגם זה לא חדש, כך שהסיפור של Café society שחוק מתחילתו ועד סופו רק עם הרבה יותר בדיחות של יהודים על יהודים. בעשור האחרון אלן הצליח לרענן ולהתרענן בעיקר בזכות ההחלטה לצאת מגבולות ארצות הברית ולצלם בערים שונות באירופה, תוך התאמה למנטאליות ולאווירה המקומית (לונדון, מדריד, רומא). כשהוא חוזר לדלג בין לוס אנג'לס וניו יורק, הוא חוזר גם ליידישקייט. כתוצאה, פרט לסצנה המצוינת בה הגיבור מזמין לחדרו לראשונה בחייו נערת ליווי המתגלה (כמובן) כיהודיה, אין ב Café society ולו רגע אחד של צחוק בריא אמיתי.

 

 

ג'סי אייזנברג הוא בובי, צעיר יהודי המגיע להוליווד מברוקלין לעשות שם לעצמו, ולמזלו הוא גם אחיינו של פיל סטרן (סטיב קארל), מסוכני השחקנים המובילים בעיר. פיל מסכים (בלית ברירה) להעניק לו משרה כנער שליחויות, ומהר מאד בובי מתאהב עד כלות בווני (סטיוארט), מזכירה נאווה במשרד המתגלה בשלב מסוים כמאהבת של הבוס. כאשר בובי מגלה שאהובתו מעדיפה על פניו את דודו המבוגר (אלן, כדרכו, לא מחמיץ הזדמנות לשלב רומן בין נערה צעירה וגבר היכול להיות אביה), הוא שב לניו יורק בלב שבור וחובר לאחיו הגנגסטר בניהול מועדון לילה ההופך להצלחה מסחררת. כמה שנים אחרי הוא כבר גבר נשוי עם קריירה משגשגת ולכאורה כל חלומותיו התגשמו, ואז מגיעים לביקור הדוד פיל וכלתו הצעירה.

 

וודי אלן כבר לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. הוא מגייס במחי שיחת טלפון את גדולי השחקנים לכל הפקה חדשה עליה הוא חתום, מה שמבטיח לו גם מימון שוטף לכל הרפתקה חדשה אליה הוא יוצא אחת לשנה. היות והוא מבוגר מדי לגלם את התפקידים הראשיים, הוא מקפיד להפוך כל שחקן צעיר שהוא מלהק לבן דמות של עצמו בתחילת דרכו וג'סי אייזנברג הוא בהחלט בחירה אידיאלית לדבר, לזוז, להישמע ולהתנהג כמו וודי אלן צעיר. באשר לשאר השחקנים, בעיקר סטיב קארל, הם עושים מלאכתם נאמנה במצב אוטומט וזה כנראה המיטב שוודי אלן מסוגל ליצור כרגע. לסיכום: אין חדש תחת השמש, וזה בלשון המעטה.

 

עוד השבוע בדי.וי.די:

סרט: Our kind of traitor (בוגד משלנו)

 

דרמת מתח המבוססת על ספרו של אמן הריגול ג'ון לה קארה. יואן מק'גרגור הוא פרי, מרצה באוניברסיטה המנסה לשרוד משבר בנישואיו לגייל (נעמי האריס) בחופשה רומנטית במרוקו. פגישה מקרית בבאר עם דימה (סטלן סקרסגרד), איש עסקים רוסי המתגלה (איך לא) כמאפיונר המנסה למצוא מקלט מדיני במערב, תמורת מידע על אוליגרך המשחד בסכומי עתק פקידי ממשל בכירים בבריטניה. כמקובל בסרטים המבוססים על ספריו של לה קארה, Our kind of traitor עוסק פחות באקשן ויותר באווירה המתגברת של פרנויה בה איש אינו יכול לבטוח באיש. זמן: 108 דקות. לסיכום: אם מצליחים להתגבר על חוסר האמינות הבסיסי בנקודת המוצא לעלילה (החלטתם של פרי וגייל לשתף פעולה עם דימה והביון הבריטי במקום לחתוך ולנוס על נפשם), אפשר ליהנות ממותחן יעיל ועשוי היטב.

 

 

סרט: Independence day: Resurgence (היום השלישי: התחדשות).

 

באחור של 20 שנה מגיע ההמשך לשובר הקופות שהפך את וויל סמית לכוכב על. סמית נעדר מהסרט הנוכחי (דמותו זכתה למוות הרואי) אבל שאר הצוות כאן, כולל הבמאי רולנד אמריך והשחקנים ג'ף גולדבלום, ביל פולמן, ברנט ספינר וג'אד הירש אליהם מצטרפת נבחרת צעירה הכוללת בין השאר את ליאם המסוורת ומאיקה מונרו. 20 שנה אחרי הניצחון על הפולשים החייזרים, שכמעט השמידו את כדור הארץ, המין האנושי חי בהרמוניה ונהנה מקדמה טכנולוגית חסרת תקדים. כל זה לא עוזר, כמובן, כאשר ספינה חייזרית גדולה ומאיימת בהרבה מגיעה לסגור חשבון ושוב נאלץ המין האנושי לגייס את מיטב תושייתו כדי לשרוד. זמן: 121 דקות. לסיכום: בבתי הקולנוע זה היה אחד הכישלונות הצורבים של העונה, אבל על המסך הביתי מדובר בשעתיים של אקשן חביב ולא מזיק, גם אם נופל בהרבה מקודמו.

 

 

סרט: Alice through the looking glass (אליס מבעד למראה).

 

עוד סרט קיץ כושל, המבוסס בחופשיות על ספר ההמשך שכתב לואיס קרול לקלאסיקה "עליסה בארץ הפלאות". טים ברטון, שביים את העיבוד הקודם (שזכה להצלחה מסחררת למרות הביקורות האיומות) מסתפק הפעם בעמדת המפיק בפועל. ג'וני דפ, מיה ווסיקובסקה, הלנה בונהם-קרטר ואן האתאווי חוזרים בחוסר חשק הזועק מכל סצנה, ואליהם חובר סשה ברון כהן המגלם את הזמן (לא פחות). יש גם עלילה, המתרחשת שנים אחרי ביקורה הראשון של אליס בארץ הפלאות. כאן היא כבר אישה צעירה ונחושה, המנסה לבנות קריירה כמפקדת ספינה בעידן בו נשים נדרשו להתחתן, ללדת ולסרוג (בסדר זה). רגע לפני שהיא מאבדת את כל הישגיה, אליס נדרשת לשוב לארץ הפלאות ולסייע לידידה הכובען למצוא את משפחתו האבודה. מה שמוביל אותה לעימות נוסף עם המלכה האדומה, ועוזר לה למצוא מחדש גם את האמון בעצמה. זמן: 113 דקות. לסיכום: הפן החזותי עדיין מרהיב, אבל העלילה המסורבלת מסרבת לצבור תאוצה והמשחק הרדום (בעיקר של דפ והאתאווי) כמעט מביך.

 

הוסף תגובה חדשה