התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

סרט חדש: The girl on the train (הבחורה על הרכבת)
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 18.10.2016 13:30
מה מפר את שגרת חייה האפורה של רייצ'ל שנוסעת כל יום ברכבת, ואיך כמה שניות של אירוע שראתה ישפיעו על חייה

ז'אנר: מתח, דרמה, מסתורין

במאי: טייט טיילור

שחקנים: אמילי בלאנט, היילי בנט, ג'סטין ת'רו, לוק אוונס, רבקה פרגוסון, אדגר רמירז, אליסון ג'ני

זמן: 112 דקות

 

בעולם הספרותי של השנים האחרונות, כמו בקולנוע, להיט אחד הופך מיד ספתח למבול יצירות הנשענות על אותו תת-ז'אנר בניסיון לשחזר ולו קמצוץ מאותה הצלחה. סאגת הארי פוטר סמנה את תחילתו של עידן ספרי הכישוף לנוער, "דמדומים" סלל דרך לשלל ספרים גותיים-רומנטיים על ערפדים ואנשי זאב, "משחקי הרעב" החל גל ספרי פוסט-אפוקליפסה ו"חמישים גוונים של אפור" החזיר בענק את הרומן הרומנטי הארוטי-פורנוגראפי. "נעלמת", המותחן רב המכר מאת ג'יליאן פלין שהפך לסרט עטור שבחים ושובר קופות בבימויו של דייויד פינצ'ר, יצר מיד ביקוש אדיר למותחני פרנויה אותם מובילות דמויות אניגמאטיות שעד הרגע האחרון לא ברור באיזה צד של הסקאלה המוסרית (אם בכלל) הן מתנהלות.

 

על רקע נתונים אלה, עיבוד קולנועי ל"בחורה על הרכבת", רב מכר מאת פאולה הוקינס, היה רק עניין של זמן. כך גם ההשוואות היח"צניות ל"נעלמת" (Gone girl), שבפועל הן חסרות יסוד לחלוטין. אם כבר The girl on the train קרוב בהרבה באווירה ובסגנון לעיבוד הקולנועי הכושל של הבמאי רואן ג'ופה, בכיכובה של ניקול קידמן, למותחן Before I go to sleep מאת ס.ג' ווטסון. בשני הסרטים העלילה מתמקדת במספר מצומצם של דמויות, נעה ללא הרף בין אירועי עבר והווה, ובמרכזם אישה הזויה ומבולבלת שכדי לשרוד חייבת לאחות את פיסות זיכרונה הדהוי. קידמן לא יכלה לעשות זאת בעקבות פגיעה מוחית שמחקה שוב ושוב את זיכרונה, בעוד אמילי בלאנט המככבת בסרט הנוכחי היא אלכוהוליסטית כבדה שאינה זוכרת דבר בבוקר שאחרי.

בעוד ספרה של הוקינס מתרחש בלונדון, הסרט העתיק את העלילה לארצות הברית אך הותיר את שאר הפרטים כמעט ללא שינוי. רייצ'ל ווטסון (בלאנט במראה מוזנח, דומע וכמעט נטול איפור המנסה לגשר בין היותה כוכבת קולנוע יפה וזוהרת ובין הדמות הספרותית המתוארת כאישה כעורה ונטולת כל כריזמה), היא שבר כלי מהלך שתום, בעלה, נטש אחרי שגלתה שאינה מסוגלת ללדת והתמכרה לאלכוהול. כמה שנים אחרי תום נשוי לאנה, קולגה לשעבר שהייתה פילגשו, ואב לתינוקת חמודה בשם איב. הם גרים באותו בית בו חי תום עם רייצ'ל, והאומנת שלהם היא צעירה בשם מייגן הגרה בבית הסמוך עם בעלה סקוט. רייצ'ל, מצידה, אינה מסוגלת לתפקד ולהחזיק עבודה קבועה. באותה שתויה לחלוטין היא מעבירה את ימיה בנסיעות חסרות תכלית ברכבת, ממנה היא צופה שוב ושוב בביתה לשעבר ובעיקר בבית הסמוך בו חיים מייגן וסקוט. היא אינה יודעת עליהם דבר, אך הם נראים לה התגלמות הזוגיות היפה והמושלמת אותה אבדה, וכאשר היא רואה יום אחד את מייגן מתנשקת עם גבר זר על המרפסת היא נתקפת חמת זעם רצחנית. זמן קצר לאחר מכן מתברר שמייגן נעדרת. האם רייצ'ל היא האחראית? ואם לא היא, מי עומד מאחורי הספק היעלמות וספק רצח?

 

טייט טיילור הוא במאי אינדי שהפך לכוכב מיינסטרים בעקבות הצלחתה הגדולה של הדרמה The help, בכיכובה של אמה סטון. מיד אחרי הוא כשל בגדול בביוגרפיה המוזיקלית Get on up, על חייו של אגדת הסול ג'יימס בראון, ועכשיו הוא מנסה לביים מותחן ועושה זאת בהססנות ניכרת. הסרט מנסה לגולל מאין סיפור רשומון, בו שלוש דמוית נשיות שונות (רייצ'ל, מייגן ואנה) חוות אותם אירועים אך בכל פעם הצופה זוכה לנקודת מבט אחרת המוסיפה פרטים נוספים לפאזל. זהו מהלך קולנועי לא מקורי במיוחד, אך תמיד מרתק כאשר הוא נעשה כהלכה. במקרה זה, חוסר המיומנות של טיילור בז'אנר הוא בעוכריו, היות ורוב השעה הראשונה של The girl on the train תלושה ומבולבלת לא פחות מהגיבורה שלו. לוקח זמן, והרבה סבלנות, עד שהצופה מתחיל לאחד את כל פיסות המידע המושלכות לעברו מהמסך לכדי סיפור שלם והגיוני.

 

גם כשזה קורה, מתברר שהעלילה אינה מקורית במיוחד ובעיקר גדושת סטריאוטיפים. הנשים הן קורבנות מעוררות רחמים וחסרות חוד שדרה הנאחזות באובססיה בגבר שיהפוך אותן לסמרטוטי רצפה (במקביל ידחו בבוז את הגבר האדיב והמתחשב), או לחילופין פתייניות על גבול הפסיכוטיות שדרכן להתמודד עם כאבן היא שימוש מופרז ונטול הגיון במיניות שלהן. הגברים, איך לא, הם מניאקים אגואיסטיים שכל רצונם הוא לנצל ולברוח. בנוסף, שתי דמויות גבריות מרכזיות, הבעל הנבגד סקוט והפסיכיאטר/מאהב כמאל עבדיק, הם לא יותר מפלקטים המושלכים מחוץ לעלילה ברגע בו אין עוד צורך בנוכחותם והסרט לא טורח אפילו לתהות מה עלה בגורלם, או גורם להם לשלם מחיר על חטאי אלימות וניצול מיני.

 

זה מותיר כמעט את כל משקל העלילה על כתפיה השבריריות של אמילי בלאנט, ולזכותה יאמר שהיא מגלמת תפקיד קשה וכפוי טובה באופן כמעט מושלם. רייצ'ל יכלה, בקלות, להפוך דמות בלתי נסבלת אבל בלאנט הופכת אותה לאנטי-גיבורה שלב הצופה יוצא אליה. למרבה הצער, הסצנות בהן היא לא מובילה את העלילה חלשות בהרבה וחלקן נטולות הגיון לחלוטין (אישה המוצאת את מותה היא לכאורה המספרת בסצנת הרצח של עצמה). בסופו של דבר, זהו עוד מותחן סטנדרטי הנשען בכבדות על התיזה המוכרת לפיה החיים היפים של האנשים היפים בבתים היפים בפרברים הם מסכת שקרים גדולה, מאחוריה מסתתרים שקרים, צביעות, אלימות ומוות. דייויד לינץ' מיצה את נקודת המוצא הזו בשלמות כבר לפני 25 שנים בסדרת הטלוויזיה המופתית ,Twin peaks ובל נשכח את תרומתן הצנועה של נשות Desperate housewives. צריך במאי מוכשר בהרבה מטייט טיילור, וכותב/ת מוכשר/ת בהרבה מפאולה הוקינס כדי לעשות את זה טוב יותר.


לסיכום: שווה רק בזכות אמילי בלאנט, כי בפועל נשאר עוד מותחן חביב ונשכח מלב שידלג מהר מאד לפורמט צפייה ביתית.

הוסף תגובה חדשה