התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

סרט: Jack Reacher – Never go back
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 11.12.2016 21:17
טום קרוז חוזר כג'ק ריצ'ר - שוטר צבאי מצטיין לשעבר, קצין בדרגת רב סרן, שאיבד את האמון במערכת הצדק הצבאית. אחרי שהתפטר, הוא מנהל מרצון אורך חיים של נווד
 

ז'אנר: פעולה, מתח

במאי: אדוארד זוויק

שחקנים: טום קרוז, קולבי סמולדרס, דניקה יארוש, אלדיס הודג', פטריק הויסינגר, מדליין הורצ'ר, רוברט נפר

זמן: 118 דקות

 
 

ארבע שנים חלפו מאז השיק הכוכב-מפיק טום קרוז את "ג'ק ריצ'ר", עיבוד קולנועי למותחן One shot מאת לי צ'יילד, ואחד מתוך 21 הספרים שפרסם עד כה בסדרת רבי המכר שגיבורם הוא ג'ק ריצ'ר. קרוז בן ה 54, לטוב ולרע, הוא כוכב הקולנוע ההוליוודי האמיתי האחרון (במובן המיתולוגי של המילה), ולמרות ההצלחה המינורית יחסית של הסרט ההוא בארצות הברית הכנסותיו הכוללות ברחבי העולם הגיעו ל 300 מיליון דולר (עלות ההפקה הייתה 70 מיליון). היה ברור שבשלב מסוים יגיע סרט נוסף, והבחירה אכן נפלה על Never go back המבוסס על הספר שצ'יילד פרסם לפני שלוש שנים. זהו לא המשך במובן המקובל של המילה, היות ומעבר לאוטוביוגרפיה הזהה של הדמות הראשית מדובר בסרט עצמאי ונטול קשר לקודמו. בניגוד לאית'ן האנט, הסוכן החשאי הכול יכול שקרוז מגלם בסרטי Mission impossible, לריצ'ר אין שותפים קבועים. להיפך. נקודת החוזק העיקרית של הסרט הנוכחי היא הצבתו של הזאב הבודד בסיטואציה בה הוא נאלץ לשתף פעולה, והוא אכן מתמרד ומתייסר לכל אורך הדרך ומיד ידובר בזה.

 

 

ריצ'ר הוא דמות ספרותית מורכבת. שוטר צבאי מצטיין לשעבר, קצין בדרגת רב סרן, שאיבד את האמון במערכת הצדק הצבאית. אחרי שהתפוטר, הוא מנהל מרצון אורך חיים של נווד. אין לו בית, רכב, טלפון נייד, כרטיס אשראי, כתובת מייל או קשרים חברתיים ו/או משפחתיים. הוא נע ונד ברחבי ארצות הברית בתחבורה ציבורית ובטרמפים, ישן במלונות זולים, אוכל בדיינרים נידחים, מתפרנס מעבודות זמניות והפנסיה הצבאית שלו, ועדיין חוש הצדק הטבוע בו וכישוריו כמתאגרף-צלף-בלש מאלצים אותו שוב ושוב לעשות את הדבר הנכון במקום בו המערכת מסרבת או לא מסוגלת לפעול. בפועל, הוא גלגול מודרני של "האיש ללא שם" ממערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה (הדמות שפרסמה לראשונה את קלינט איסטווד). הזר המסתורי המגיע לעיירה משום מקום, משליט חוק וסדר, ואז נעלם אל השקיעה.

 

קרוז, מצידו, לא מתעניין ברבדים אלה. בסרט הראשון, ועוד יותר מכך בשני, הוא מגלם את ריצ'ר כאסופת רפליקות מחץ שכל תכליתן לגרום לו להיראות קשוח ומאיים. אם אית'ן האנט, גם אחרי חמישה סרטים בסאגת Mission impossible, הוא דמות נטולת אפיון ברור מלבד חיבה מוגזמת לאדרנלין, ריצ'ר הקולנועי הוא אניגמה גדולה אף יותר. הצופה הזר לספריו של צ'יילד לא יבין מדוע ריצ'ר בחר לחיות כמו שהוא חי, ולאן אורך חיים זה אמור (אם בכלל) להוביל אותו. בנוסף, אם בסרט הראשון הייתה לפחות עלילה ברורה ומהודקת, Never go back יורה לכל הכיוונים (תרתי משמע) ורוב הזמן מחמיץ. קשה להאמין שמי מהצופים באמת מבין, בסיום הסרט, מי הם הרעים, מה עשו, ולמה מגיע להם עונש. מובן שיש בסיס עלילתי, במהלכו ריצ'ר חוזר בעל כורחו ליחידה הצבאית בה שרת בעבר כדי לסייע לקצינה יפת מראה בשם רס"ן טרנר, המואשמת בריגול על לא עוול בכפה. מהר מאד הוא מוצא עצמו מופלל ברצח, נמלט על נפשו מצבא בריונים שכירים בהנהגת פסיכופט נטול שם, ובין לבין מנסה לברר האם נערה מרדנית בת 15 היא הבת שמעולם לא ידע על קיומה. נשמע מבלבל? נסו לצפות בסרט.

הבעיה העיקרית של Never go back היא קצב ואנרגיה. כאשר קרוז מגלם את אית'ן האנט, אין ספק שהוא והצוות המקיף אותו נהנים מכל רגע. ריצ'ר, לפחות בסרט הנוכחי, נראה בעיקר סובל. בסצנות מסוימות, זה אפילו אפקטיבי. יש משהו כנה ואמיתי בריצ'ר החוטף מכות רצח, ובסצנה הבאה אכן נראה חבול, מדמם, מתמודד עם כאבים ומתקשה ללכת. מצד שני, התחושה היא שאף אחד מהמעורבים בהפקה לא באמת רצה להיות שם. מקסימום החתים כרטיס, נכנס למשרד והתחיל לעבוד. זה כולל את הבמאי אדוארד זוויק, שניצח בעבר על הפקות ראווה מרשימות כמו Legends of the fall שהפך את בראד פיט לכוכב על, והדרמה ההיסטורית  The last samuraiבה שיתף פעולה לראשונה עם קרוז, אבל כאן הוא בעיקר משליך רמזים למה שהוא יכול לעשות כשהוא רוצה, ואז מתמקד בלא לרצות. החלק היחיד בסרט בה זוויק מתעורר היא סצנת המרדף ברחובות ניו אורלינס בעיצומו של קרנבל המרדיגרה המסורתי. מעט מדי ומאוחר מדי.

זה משאיר את הכימיה בין קרוז לשתי הפרטנריות העיקריות שלו, קולבי סמולדרס המגלמת את רס"ן טרנר ודניקה יארוש המגלמת את הבת בפוטנציה סמנתה, המעוררת בריצ'ר תחושות אבהות שאין לו מושג איך להתמודד איתן. ריצ'ר, וזה נרמז בסרט הקודם ומקבל חותמת רשמית בנוכחי, הוא דמות נטולת חיי מין גם כשנדמה שזה הכיוון אליו העלילה מנווטת. זה תמוה, בעיקר בסצנות בהן קרוז נטול החולצה וסמולדרס בחזייה שחורה נמצאים לבד בחדרי מלון (ולא קורה כלום). אם בתחילת הסרט מושלכים רמזים עבים לפלירט בהתהוות, סצנת הפרידה הקורקטית בין השניים בסוף הסרט זועקת: "עזוב, נישאר ידידים". אמינה בהרבה הכימיה של קרוז עם יארוש, הגונבת בהמון חן וממזריות כל סצנה בהשתתפותה, ואין פלא שסצנת הפרידה של ריצ'ר וסמנתה היא המרגשת ביותר בסרט.

 

לסיכום: ממקצוען ברמה של טום קרוז ציפינו ליותר, גם אם מדובר באקשן קליל ולא מחייב.

 

הוסף תגובה חדשה