התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

ביקורת סרט: La La land (לה לה לנד)
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 14.01.2017 23:38
מיוזיקל חדש: מולה מגלם גוסלינג את סבסטיאן. פסנתרן המאוהב בג'אז הקלאסי של פעם, חולם לפתוח מועדון שיהיה מקדש לאוהבי הז'אנר הנכחד

ז'אנר: דרמה, קומדיה, מוזיקלי

במאי: דמיאן צ'יזל

שחקנים: ריאן גוסלינג, אמה סטון, ג'ון לג'נד, רוזמרי דה וויט, ג'יי.קיי סימונס

זמן: 128 דקות

הררי מלל כבר הוקדשו למיוזיקל החדש של הבמאי דמיאן צ'יזל, שסומן ככישרון עולה בעקבות סרטו הקודם והמצוין Whiplash, ונדמה שהוא פורע בגדול את השטר עם מה שכבר סומן כמועמד מוביל לזכייה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשלל טקסי הפרסים הבאים עלינו לטובה, ובראשם האוסקר. צ'יזל חלם על La La land שנים, אבל היה זקוק לכרטיס ביקור מרשים, צנוע יותר תקציבית ושאפתני פחות אמנותית, לפני שזכה להגשים את חזונו. מה שהפך את Whiplash לפרויקט ביניים אידיאלי, ובאותה הזדמנות חשף את אהבתו הגדולה של צ'יזל לג'אז, ובעיקר את יכולתו לגרום לצופה להתרגש הן ממוזיקה והן מסיפורים על אנשים המקדישים לה את חייהם. זה כבר יותר מכישרון, זו מתת אלוה. השאלה היא, כמובן, מה עושים איתה.



הניסיון לביים מיוזיקל גדול ונטול כל ציניות בשנת 2016 משווה, באופן טבעי, לניסיון לביים סרט אילם שחור-לבן ב 2011. The artist, סרטו של הבמאי מישל הזנויציוס, הגשים את כל מה שמצופה עכשיו מ La La land, כולל זכייה באוסקר, אך במבט לאחור הוא זכור (אם בכלל) כגימיק חביב ותו לא. יש רק לקוות שגורלו של La La land, לטווח ארוך, יהיה טוב יותר היות והבסיס הרעיוני לשני הפרויקטים זהה. אהבה כנה לקסם ההוליוודי של פעם וגיוס כל הטכנולוגיות העכשוויות של אמנות הקולנוע כדי לשחזר אותו. וזה מתחיל, ונגמר, בשני השחקנים הראשיים שרוב זמן המסך מוקדש להם. כל הדמויות האחרות מגיחות, בפועל, להופעות אורח קצרות.



לפני שש שנים הוקרנה הדרמה הקומית Crazy stupid love בכיכובם של סטיב קארל וג'וליאן מור. זו הייתה הפעם הראשונה בה ריאן גוסלינג ואמה סטון הופיעו יחד על המסך, ולמרות שגילמו דמויות משנה הסצנה הזכורה ביותר בסרט הייתה שלהם. דיאלוג וירטואוזי של למעלה מעשרים דקות, המתעד בפרטנות ואמינות את תהליך ההתאהבות של שני צעירים המגלים שהם נשמות תאומות. מה שגוסלינג וסטון עשו בסרט ההוא היה, מתברר, רק חימום כלים לקראת La La land. הכימיה בין השניים מעלה את המסך בלהבות. הבעיה היא שרוב הזמן זה מה שהם נדרשים לעשות: להיראות מקסימים ביחד. זה עובד, במיוחד עבור אמה סטון המתמחה בגילום נשים צעירות שלא ממש אכפת לך מה הסיפור שלהן כי אתה עסוק מדי בלהיות מוקסם מהן. סטון אכן מהפנטת ב La La land, וכבר מסתמנת כאיום המשמעותי ביותר על נטלי פורטמן ("ג'קי") בקטגוריית השחקנית הראשית באוסקר המתקרב. לצופה הטובע במעמקי עיניה הכחולות-דומעות לא אכפת שמדובר בדמות במשקל נוצה, עם ביוגרפיה סתמית עד לא קיימת. בסרט קוראים לה מיה, והיא שחקנית מתחילה החולמת לכבוש את הוליווד ובינתיים ממלצרת בבית קפה, ובשלב מסוים תכתוב הצגת יחיד ותבזבז את כל חסכונותיה כדי להעלות אותה מול אולם ריק. כמה קלישאות במשפט אחד? מי סופר.

מולה מגלם גוסלינג את סבסטיאן. פסנתרן המאוהב בג'אז הקלאסי של פעם, חולם לפתוח מועדון שיהיה מקדש לאוהבי הז'אנר הנכחד, ובינתיים מנגן מזמורי חג מולד במסעדות ובתי מלון ושונא כל רגע. השניים נפגשים, מתיידדים, מתאהבים, חולמים, מתאכזבים, נשברים ומתפייסים ובין לבין פוצחים בשירה ובריקוד כי זה הקסם של המחזמר. כבר בסצנת הפתיחה, בה עשרות זמרים ורקדנים מבצעים נאמבר מרהיב בפקק תנועה באוטוסטראדה בלוס אנג'לס, החוק הברור הוא שאין חוקים. במחזמר תמיד תגיע מוזיקה משום מקום, והגיבורים יזמרו באמצע הרחוב וירחפו באוויר גם אם אין להם כוחות על והם לא חלק מצוות ה Avengers.

יוצא ש La La land הוא פרויקט שאפתני וגדול המעמיס עצמו על סיפור אהבה אינטימי וקטן. הניגוד החד בין יכולותיו האבסולוטיות של צ'יזל להעמיד סצנות מרהיבות ויזואלית ולגעת בכל רגש אפשרי, ובין העובדה שמדובר בסך הכול בעוד סיפור על אהבת נעורים המתנגשת חזיתית במבחן המציאות, הופך את הצפייה לחוויה מבלבלת ומתעתעת. רגע אתה שבוי בקסם ומרחף בין ענני נוסטלגיה, ובמשנהו אתה משועמם. רגע אתה מאוהב עד כלות באמה סטון, ובמשנהו אתה קולט ששום מהלך לא מוכיח שדמותה בסרט היא אכן שחקנית כישרונית הראויה להתגלות. גם המסר החד משמעי של צ'יזל, לפיו הצלחה מסחרית גדולה מחייבת אמן לוותר על נשמתו (זמר הנשמה ג'ון לג'נד מגלם מוזיקאי מצליח המשכנע את סבסטיאן להפוך קלידן בהרכב שלו, ובכך לזנוח את חלומו לפתוח מועדון ג'אז), הוא פשטני וילדותי. ענקים כמו דייויד בואי ז"ל הוכיחו כבר לפני ארבעים שנה שאפשר גם וגם. אם כבר, המסר לפיו הגשמה של חלום אחד כרוכה לא פעם בויתור על חלום אחר אמין בהרבה. מיה וסבסטיאן אכן טעמו אהבה גדולה מהחיים, ורחפו בין כוכבים לצלילי מוזיקה נפלאה, אבל כדי שהיא תהפוך לשחקנית מצליחה והוא לבעל מועדון ג'אז אטרקטיבי, משהו באידיליה חייב להישבר. אי אפשר להשיג הכול, כי החיים הם לא... איך נאמר בעדינות, מחזמר.

יטען (בצדק) הקורא, מה רוצה המבקר לומר? מומלץ או לא? טוב או רע? אז בסדר, הבהרנו ש La La land הוא לעיתים מבולבל ולא אחיד. בשורה התחתונה, מה גזר הדין? ובכן, כאן שולף דמיאן צ'יזל את האס שהחביא בשרוול, ומסיים את הסרט באחת הסצנות הכי נוגעות ללב בתולדות הקולנוע, בלי ציניות ובלי הגזמה. זהו מאין מונטאז' של חמש דקות המגולל מחדש את סיפור האהבה בין מיה וסבסטיאן כפי שהיה אמור להתנהל (ולהסתיים) בעולם שבו שלמות והפי אנד הן בגדר אפשרויות ריאליות. זוהי סצנה אדירה, ההופכת את הקלישאה "לא נותרה עין יבשה באולם" לאופציה היחידה. אז כן, רק בשביל ההנחתה הזו בסיום שווה לעלות על רכבת ההרים של צ'יזל, סטון וגוסלינג.

לסיכום: נתראה באוסקר? ברור.

 

הוסף תגובה חדשה