התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - יוצאים לקולנוע

צפייה ביתית: הכחשה Denial וסרטים נוספים
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 02.02.2017 12:19
דרמה משפטית המבוססת על התביעה שהגיש בשנת 1996 דייויד אירווינג נגד הוצאת פינגווין וההיסטוריונית דבורה ליפשטדט המובלת על ידי הקצפת של הקולנוע הבריטי.

סרט: Denial (הכחשה)

ז'אנר: דרמה

במאי: מיק ג'קסון

שחקנים: רייצ'ל ווייז, טימותי ספול, טום ווילקינסון, אנדרו סקוט, אלכס ג'נינגס

זמן: 109 דקות

מיק ג'קסון הוא במאי בריטי וותיק האוחז ברזומה מתעתע, הנע בין שוברי קופות הוליוודיים (בראשם The bodyguard עם וויטני יוסטון ז"ל וקווין קוסטנר יבדל"א), סרטי טלוויזיה עטורי שבחים, וגם לא מעט דרמות בינונית שנשכחו מלב. סרטו האחרון, דרמה משפטית המבוססת על התביעה שהגיש בשנת 1996 דייויד אירווינג נגד הוצאת פינגווין וההיסטוריונית דבורה ליפשטדט, אינו בהכרח בינוני אך נראה שסיכוייו לשרוד בתודעה לאורך זמן קלושים. זה מצער, כי למרות כמה פגמים בביצוע מדובר בסרט ראוי ואפילו חשוב. מובילה אותו בבטחה סוללת שחקנים מהקצפת של הקולנוע הבריטי (רייצ'ל ווייז היא כידוע בריטית, למרות שכאן היא מגלמת אמריקאית), ועל התסריט חתום המחזאי דייויד הייר המצליח, כדרכו, להפיח רוח חיים גם בדיאלוגים היבשים והתיאורטיים ביותר.

Denial, בהתאם לשמו, עוסק בהכחשה. במקרה זה, הכחשת השואה, או לפחות הצגתה כתופעת לוואי מצערת של עיתות מלחמה שמכונת יחסי הציבור הציונית נפחה מעבר לכל פרופורציה. ליפשטדט היהודייה היא לא רק היסטוריונית בעלת שם עולמי ומרצה מבוקשת, אלא גם לוחמת נטולת פשרות בתופעה בכלל ובמי שנתפס בעיניה כמסוכן במכחישים בפרט: ההיסטוריון הבריטי דייויד אירווינג. מעריץ נלהב של אדולף היטלר, שהפך אהוב נפשם של ארגונים ניאו-נאציים בזכות טענותיו לפיו "הפיתרון הסופי" הוא המצאה יהודית. כאשר ליפשטדט מפרסמת ספר חדש בו היא מכפישה ישירות את אירווינג, האחרון רואה בכך הזדמנות לשקם את מעמדו הציבורי הדועך ולעשות יחסי ציבור למשנתו השנויה במחלוקת. הוא תובע את הוצאת פינגווין, המפיצה את הספר, וזו שוכרת שני עורכי דין להוביל את התיק: ג'וליוס אנתוני, שטיפל בין השאר בתיק הגירושין של הנסיכה דיאנה, וריצ'רד רמפטון הלוקח על עצמו את נטל ההוכחה לכך שהכחשת השואה של אירווינג מבוססת על שימוש מודע בנתונים ומסמכים שקריים.

באופן טבעי, הבעיה של Denial היא בצורך לעורר עניין ומתח בסרט המתרחש, ברובו, בין ארבע קירות בית המשפט או לחילופין בביקור במחנה ההשמדה אושוויץ. לא החומרים מהם רוקחים שובר קופות, בלשון המעטה. הבמאי מיק ג'קסון מודע לכך, מניח את מלוא כובד משקלו של הסרט על כישוריהם של השחקנים, ומקווה לטוב.

חולשתו העיקרית של Denial היא המחסור בפרטי הרקע על שני גיבוריו, דבורה ליפשטדט ודייויד אירווינג, וכיצד הפכו למי שהם. האם יהדותה של ליפשטדט היא הסיבה היחידה לכך שהנושא כה קרוב לליבה? האם טראומת ילדותו של אירווינג (כשהיה בן שש ניתק אביו, שהיה קצין בצי הבריטי, את הקשר עם אשתו וילדיו) אחראית להפיכתו תומך נלהב של הרייך השלישי ומשנתו של היטלר? באין תשובות ברורות, שתי הדמויות הופכות לפלקטים ייצוגיים של דעות מנוגדות. ככאלה, למרות נוכחותו הדמונית-מרשימה של טימותי ספול (זהו התפקיד הראשון שגילם אחרי שהחל תהליך דרסטי של הורדה במשקלו ובתחילת הסרט אף קשה לזהות אותו), ליפשטדט נותרת הדמות המורכבת יותר. קשה לחבב אותה. היא דעתנית, עקשנית, מסרבת לכבד את כללי הטקס של בית המשפט הבריטי, ובעיקר ליישר קו עם החלטת צוות ההגנה לא לתת לה או לניצולי שואה אחרים להעיד. לוקח זמן, אבל הצופה יבין בשלב מסוים שמדובר היה במהלך טקטי מבריק שנועד להציל את ליפשטדט מהסנטימנטליות של עצמה. בסיום הסרט, גם היא תכיר בכך.

לסיכום: משחק מצוין מציל, רוב הזמן, עלילה רבת פרטים טכניים שסופה ידוע מראש.



עוד השבוע בדי.וי.די:



סרט: When the bough breaks (כשהענף נשבר).

בשנת 1987 ביים אדריאן ליין את שובר הקופות Fatal attraction (חיזור גורלי), והשיק את ז'אנר סרטי הפרנויה. מותחנים מורטי עצבים הבנויים על הנחת היסוד לפיה אלמנט חיצוני המקבל אישור כניסה לתא המשפחתי הסגור של בני המעמד הבינוני-גבוה בפרברי ארצות הברית הוא, בפוטנציה, איום קיומי. האומנת, בת/בן השכנים, העובד החדש בחברה, השוטר הרוצה לכאורה רק לעזור. כולם, בסרט זה או אחר, התגלו כטפילים מהגיהינום. במותחן הנוכחי, עבודת ביכורים קולנועית לבמאי-מפיק ג'ון קסאר אחרי שנים של קריירה מצליחה בסדרות טלוויזיה, הפולשת הזרה היא האם הפונדקאית. צעירה ביישנית ויפת מראה בשם אנה וולש, הכובשת את ליבם של ג'ון ולורה טיילור. זוג מושלם, יפה ומצליח, פרט לעובדה שלורה אינה יכולה ללדת. אנה נראית, לפחות בהתחלה, כבחירה מושלמת כאם פונדקאית, אך זמן קצר אחרי ההפריה צצים הפגמים. בן זוגה, מייק, מתגלה כגבר מכה עם אג'נדה משלו בעוד אנה עצמה מסתירה עבר אפל, ומטפחת אובססיה גוברת כלפי אביו הביולוגי של העובר ברחמה. שוב, כמקובל בסרטים מהז'אנר, ברגע האמת הגבר יתגלה כחוליה החלשה המתקשה לתפקד בעוד האישה היא זו שתצא לקרב חזיתי מול הפולשת המאיימת. זמן: 107 דקות. לסיכום: יעיל בתחומו, רק אל תצפו לחידושים ולהפתעות.

 

סרט:  Blair witch(המכשפה מבלייר).

שנת 2016 הייתה מוצלחת במיוחד, כלכלית ואמנותית, לז'אנר האימה. הסרט הנוכחי, 17 שנים אחרי The Blair witch project המהפכני, אינו חלק מהחגיגה. כזכור, המקור צולם במצלמה ידנית בתקציב של 60,000 דולר, ואז זכה לקמפיין פרטני ומסיבי ברשתות החברתיות (אז מדיום חדש שאיש לא העריך את גודל השפעתו( שהמציא מיתוס שלם על "המכשפה מבלייר". דמות דמונית שרוחה חיה עדיין בלב יערות מדינת מרילנד, וממשיכה לצוד נערים ונערות מאות שנים אחרי שהועלתה למוקד בעוון עיסוקה בכשפים אפלים. התוצאה הייתה להיט ענק שגרף 140 מיליון דולר, יצר את ז'אנר ה found footage, והפך לאחד הסרטים הרווחיים בהיסטוריה בכל הקשור לתקציב מול רווחים. הבעיה בסרט החדש היא שהבמאי אדם ווינגרט, ושותפו הקבוע התסריטאי סיימון בארט, לא טרחו ליצור עלילה מקורית אלא צלמו מחדש את אותו הסרט באותה טכניקה. בסצנת הפתיחה מחליט ג'יימס, אחיה הצעיר של הת'ר שנעלמה בסיום הסרט המקורי, לנסוע ליער בו נמצאה לפני שנים מצלמת הוידיאו שלה המתעדת את חיפושיה אחרי המכשפה מבלייר וסופם הטרגי. קבוצת נערים ונערות חוברת למה שאמור להיות טיול בלתי מזיק (כי אף אחד לא מאמין שיש מכשפה ביער), ובשלב זה הסרט הופך כאמור להעתק אחד לאחד של המקור. ההליכה לאיבוד, ההכרה בכך שהיער הוא מאין לימבו בו הזמן והכיוון מאבדים משמעות, הקולות המסתוריים בלילה, הופעת בובות העץ הפולחניות מדי בוקר, חברי הקבוצה המתחילים להעלם בזה אחר זה וכמובן העימות הסופי בבית הנטוש. זמן: 89 דקות. לסיכום: מוצר תמוה ומרושל, ובעיקר מיותר, שיספק רק מי שנהנה לצפות בצעירים רצים בחושך וצורחים במשך שעה וחצי.

הוסף תגובה חדשה