התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - שומעים מוסיקה

מוסיקה 2015: 10 האלבומים המצטיינים של השנה
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 27.12.2015 14:25
יהיה ממש חבל לסיים את השנה האזרחית בלי לדעת לפחות על הדיסקים היפהפיים של ג'ף לין (תזמורת אורות החשמל), מארק קנופלר (דייר סטרייטס) או ואן מוריסון

כמו בסוגיית סיכום השנה בתחום הקולנוע, גם סיכום שנה מוזיקלי הוא בסופו של דבר עניין אישי לחלוטין של המבקר בינו לבין עצמו. אם מאזין מסוים נהנה מז'אנר מוזיקלי ספציפי, מי מוסמך לומר לו שטעמו קלוקל? באשר לבחירת "האלבומים הבולטים של השנה", מהו הקריטריון הקובע? מי מכר הכי הרבה עותקים (או הורדות דיגיטאליות)? מי קטף הכי הרבה פרסים? את מי השמיעו הכי הרבה? ומה אם טעמך האישי חיבר אותך דווקא ליצירה קטנה ואינטימית שמעטים מלבדך נחשפו אליה? מי יכול לומר שאתה טועה ומיליוני המעריצים של טיילור סוויפט צודקים?

אז הנה הבהרה הכרחית: עשרת הדיסקים שכותב שורות אלה בחר לציין אינם אמורים, בשום צורה שהיא, להיות הטובים ביותר שיצאו במהלך 2015. מדובר, לטעמו האישי בלבד, ב-10 דיסקים יפהפיים שרוב הסיכויים שמסיבות שונות חמקו בין האצבעות של רוב הקהל (בואו נודה בזה, מישהו באמת צריך תזכורת לכך שאדל הוציאה לאחרונה אלבום חדש?)... ויהיה ממש חבל לסיים את השנה האזרחית בלי לדעת לפחות שהם קיימים. כולם זמינים לרכישה ו/או הורדה באמזון ו-iTunes, ואם מישהו יסתקרן דיו כדי לנסות, דיינו.

Angelique Kidjo – Sings .1.

(בתצלום למעלה) אם חובבי מוזיקה אתנית, או כפי שהיא מכונה בשנים האחרונות "World Music", היו נדרשים לרכוש רק אלבום אחד ב-2015, זו הבחירה הראויה ביותר. אנג'ליק קידג'ו, הדיווה הגדולה של אפריקה (היא נולדה ברפובליקה של בנין במערב היבשת), הרחיקה נדוד מהטריטוריה הטבעית שלה וחברה דווקא לתזמורת הסימפונית של לוקסמבורג. התוצאה היא חיבור מדהים בעוצמתו ויופיו בין הקול האדיר של קידג'ו, המבנה הפתלתל של שיריה המשלבים מקצבים אפריקאים מסורתיים ופופ מערבי, והעיבודים התזמורתיים הקלאסיים ההופכים את האלבום לאופרה גדולה מהחיים. לא צריך להבין מילה כדי להתרגש מכל תו וצליל.

2. Don Henley – Cass County.

ז'אנר מוזיקת הקאנטרי הוא מהפופולאריים בארצות הברית, אבל רוב כוכביו הצעירים הם בפועל זמרי רוק ופופ המסתתרים מאחורי הפקה שרק נשמעת "כאילו". האלבום הנוכחי, מבית היוצר של סולן ומנהיג להקת ה Eagles המיתולוגית, הוא הדבר האמיתי. אחרי שנים של המנוני רוק אצטדיונים הנלי בחר השנה לחזור בגדול הביתה, ויצר אלבום אינטימי ונוגה המשלב געגועים לעיירות באמריקה של פעם וסיפורים על אנשים קטנים הנאבקים לשרוד מיום ליום בארץ החלומות. מצטרפים למסע זמרים אורחים מהליגה הלאומית של הקאנטרי השורשי בהם מרל הגארד, מרטינה מק'ברייד ודולי פרטון, ויש אפילו הופעת אורח מפתיעה של מיק ג'אגר. התוצאה היא חוויית ההאזנה האולטימטיבית תוך נהיגה בכבישים בין עירוניים בדרך לשום מקום.

3. Jeff Lynn's ELO – Alone in the Universe.

ג'ף לין הפך אייקון כבר בשנות ה-70, בשרשרת להיטי הענק שיצר עם להקתו דאז Electric Light Orchestra. הוא שילב מלודיות פופ מושלמות, כולן הצדעה מתמשכת למסורת המפוארת של הביטלס, בהפקה שפלרטטה עם ז'אנר הדיסקו שהיה אז בשיא פריחתו. בשנות ה-80 וה-90 התרכז בעיקר בהפקה לאחרים, היה חבר בסופר גרופ Traveling Wilburys לצד טום פטי, בוב דילן, ג'ורג' הריסון ורוי אורביסון, ורק כסולן לא ממש ניסה לפרוץ. גם תחת השם ELO חלף יותר מעשור מאז נשמע קולו. האלבום שהוציא לין השנה היה קצר (32 דקות) אבל קולע. לא ממש ELO, למרות שזה נשמע כמעט אותו דבר. לין כבר בוגר, נוסטלגי מאד, אפילו קצת עייף אבל עדיין מלודיסט בחסד. התוצאה היא מקבץ שירים קטנים, רגישים וממש יפים שיחממו גם את ליבו של מי שלא זכה לפזז בזמן אמת במסיבות ימי שישי בלילה לצלילי Last train to London.

4. Kovacs – Shades of Black.

אחד הסודות השמורים של 2015: איימי וויינהאוס חיה וקיימת. היא פשוט התמקמה מחדש בגרונה של הזמרת ההולנדית הצעירה שרון קובאקס, המקליטה ומופיעה תחת שם משפחתה בלבד. אלבום הבכורה הרשמי שהוציאה השנה (קדם לו EP שיצא רק בהולנד) אולי לא הרעיד את אמות הסיפים של תעשיית המוזיקה, אבל אין מצב שהכישרון והכריזמה האדירים שלה יישארו סוד עוד הרבה זמן. קובאקס משלבת ג'אז, בלוז, סול ופופ בפרסונה ממזרית המפלרטטת עם גימיק של מיניות לא ברורה (היא הפכה את הקרחת ואת ברדס הפרווה על ראשה לסמלים מסחריים), ומעל הכול כותבת שירים נפלאים המופקים ומבוצעים להפליא.

5. Mark Knopfler – Tracker.

משהו טוב עובר על הזמר-יוצר-גיטריסט שבשנות ה-80 הפך את הדייר סטרייטס ללהקה המצליחה בעולם. קנופלר היה תמיד מוזיקאי שלא הזיע יותר מדי. הפרסונה שלו נינוחה, זורמת, לא באמת מטרידה אף אחד. הבעיה היא שבשנים האחרונות היא גם לא רגשה אף אחד. לפני שנתיים הוא הוציא את האלבום הכפול Privateering, ומשהו התעורר בו והתחיל לפעום מחדש. למרבה המזל, קנופלר המשיך את המגמה המבורכת של חזרה לכושר גם באלבום שהוציא השנה. הוא לא מחדש כלום, אבל חוזר להיות אס מנצח בז'אנר הפולק-בלוז-רוק שהעלה אותו לגדולה בזכות מקבץ מרשים של שירים יפים בהם מככבת הגיטרה הכה מזוהה שלו.

6. Nathaniel Rateliff & The Night Sweats.

בשנים האחרונות זוכה הסאונד האנלוגי לתחייה מחודשת, ובעלי אולפנים ואמנים צעירים מחפשים בנרות (או לפחות ב eBay) ציוד הקלטה ישן שישחזר את הצליל של שנות ה-60 וה-70. התוצאה היא שרשרת מתארכת של אלבומים הנשמעים כאילו הוקלטו לפני שלושים וארבעים שנה, וכזה הוא האלבום מלא התשוקה והאנרגיה של הזמר-יוצר בן ה-37 נתניאל רייטליף והרכב הליווי הנוכחי שלו  .The night sweatsרייטליף, יליד מיסורי, פעיל כבר שנים בסצנת הפולק האמריקנית ואף הוציא כמה אלבומים כסולן, אבל בפרויקט הנוכחי שינה כיוון לטובת הצדעה למוזיקת הנשמה השחורה. התוצאה ממשיכה בכבוד את דרכם של ענקים כמו אוטיס רדינג וצ'אק ברי, למרות שמדובר בזמר לבן, ג'ינג'י, כבד גוף ומזוקן.

7. Rhiannon Giddens – Tomorrow is my Turn.

לעניות דעתו הצנועה של כותב שורות אלה, זהו האלבום השלם והמרגש ביותר של השנה החולפת. ריהאנון גידנס היא זמרת ונגנית ויולה ובנג'ו בהרכב הפולק זוכה פרס הגראמי Carolina Chocolate Drops, שנטלה פסק זמן לטובת שיתוף פעולה עם מפיק העל טי בון ברנט באלבום סולו שכולו גרסאות כיסוי לשירי קאנטרי, פולק, ג'אז ובלוז אהובים עליה. על הביצועים המקוריים חתומים אמנים מיתולוגיים כמו נינה סימון, פטסי קליין, מהליה ג'קסון, דולי פרטון, אודטה ועוד. זה לא גורע במאום מיכולות הביצוע הפנומנאליות של גידנס, וההפקה האקוסטית-צנועה של ברנט הופכת כל שיר לפנינה. עשרות פעמים התנגן הדיסק הזה במערכת שלי בשנה החולפת, לא פעם במהלך נסיעות ליליות, והריגוש שהוא מעביר רק גדל. בנוסף, הזדמן לי לראות אותה בהופעה ולשוחח איתה מאחורי הקלעים, והכריזמה הבימתית שלה מרשימה לא פחות מהקול המהפנט.

8. Richard Thompson – Still.

עוד גיבור גיטרה הפעיל כבר מסוף שנות ה-60, והשנה הוציא את אחד מאלבומי הסולו הטובים בקריירה הממושכת שלו. ריצ'רד תומפסון הבריטי, והזמר-יוצר האמריקני ג'ף טווידי (מנהיג להקת Wilco), נדרשו להכרות של עשרים שנה לפני שמצאו סופסוף זמן להיכנס לאולפן ההקלטות ולעבוד יחד על מקבץ השירים האנרגטי בו תומפסון לא רק שר במלוא התשוקה אלא גם כותב בשיא אונו למרות 66 שנותיו וקריירה של כמעט יובל מאחוריו. הוא ממשיך לשלב במינון מדויק פולק, רוק ובלוז וההפקה הרזה והמהודקת משאירה את מלוא הבמה לנגינת הגיטרה הוירטואוזית שרק משתבחת עם השנים.

9. Ryan Adams – 1989.

הברקה מטורפת אך מענגת להפליא מבית היוצר של ילד הפלא המופרע של ז'אנר האלט קאנטרי. אדאמס נפרד לאחרונה מאשתו, השחקנית-זמרת מנדי מור, אחרי שתי שנות נישואים בלבד. כולם ציפו שישב ויכתוב אלבום נוגה המוקדש לייסורי הפרידה, אבל אדאמס העדיף להתמכר לאלבום הפופ הנמכר ביותר של השנה שעברה: 1989 של טיילור סוויפט. הוא החליט ששירי האלבום מביאים מזור לליבו השבור יותר מכל יצירה חדשה מקורית, ולכן נכנס לאולפן והקליט את האלבום כולו מחדש תוך נאמנות מוחלטת למילים והלחנים של סוויפט, והתעלמות טוטאלית מההפקה. בכך למעשה המציא את רב המכר של סוויפט מחדש, וחלק מהשירים הפך על פיהם עד שהם בקושי ניתנים לזיהוי בהם הלהיט הקופצני  Shake It off, הנשמע כמו בלדה חורכת לבבות שברוס ספרינגסטין היה נהנה לאמץ.

10. Van Morrison – Duets.

הזמר-יוצר האירי המיתולוגי חגג השנה את יום הולדתו ה-70, בדרך הראויה ביותר עבור מעריציו הוותיקים והחדשים. הוא בחר ממיטב שיריו הידועים והקליט אותם מחדש כדואטים עם שורה ארוכה של אמנים אורחים. די להציץ ברשימה כדי להבין עד כמה נחשבים שמו ויצירתו של מוריסון בתעשיית המוזיקה: בובי וומאק, מייביס סטאפלס, ג'ורג' בנסון, ג'וס סטון, מיק האקנל, נטלי קול, סטיב ווינווד, מארק קנופלר, מייקל בובלה, טאג' מהאל, בתו שאנה מוריסון ועוד. הקול הנפלא של מוריסון משתמר להפליא, השירים הם כבר קלאסיקות וכל אורח הוא חגיגה. מפגן ראווה של רב אמן, ומחווה שאין ראויה ממנה לפתיחת עשור נוסף של יצירה.

לעוד כתבות בנושאי תרבות, קולנוע ומוסיקה מאת טל פרי

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה