התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ארועים - שומעים מוסיקה

חג שמח: מה נשמע?
מאת: טל פרי, כתבנו לענייני תרבות | פורסם: 26.04.2016 14:42
טל פרי מונה את 10 אלבומים עבריים חדשים שאי אפשר להרגיש ישראלי בלעדיהם. כולם זמינים להורדה דרך iTunes, חלקם גם באמצעות אתר bandcamp.com

חול המועד פסח מביא איתו, כמדי שנה, מבול אלבומים עבריים חדשים מבית היוצר של מיטב האמנים. כולם זמינים להורדה דרך iTunes, חלקם גם באמצעות אתר bandcamp.com, ואפשר כמובן לנסות את השיטות המיושנות אך יעילות כמו לרכוש בחנות דיסקים במהלך ביקור מולדת או לבקש מקרוב משפחה בארץ לרכוש ולשלוח (והגיע הזמן שחברות התקליטים בישראל יגיעו, סופסוף, להסכם מול אתר Amazon על רכישה והורדה חוקית ומסודרת של מוזיקה ישראלית).

הרשימה הנוכחית אינה מיועדת, בכל צורה, להיות סוג של מצעד או מדד איכות. כל מאזין ישפוט על פי טעמו האישי. אנחנו כאן רק כדי לספק את המידע.

הערת שוליים אחת: לא מעט דיסקים חדשים הנכללים ברשימה "מתהדרים" באורך כולל של כחצי שעה בלבד. אז נכון, אנחנו בעידן הסינגלים והפרעות הקשב, ועדיין זו מגמה מדאיגה ואפילו מקוממת בהתחשב בעובדה שמחירו של דיסק המספק 30 דקות מוזיקה זהה למחירו של דיסק המספק 45 דקות מוזיקה ויותר. השקעה קצת יותר רצינית, הכוללת הוספה של שניים-שלושה שירים ראויים לא תהרוג אף אחד. להיפך. שיהיה חג שמח לכולנו!

ה-10 שאי אפשר בלעדיהם:

מישהו – אריאל זילבר.

אריאל זילבר מעצבן הרבה אנשים (ובעיקר את אחינועם ניני), אבל הוא גם פתח מחדש את הדיון המרתק והרלוונטי תמיד בשאלת איכותו של אמן מול אופיו ודיעותיו כאדם פרטי. זה לא סוד שזילבר אוחז במשנה פוליטית-חברתית ימנית קיצונית, הכוללת בין השאר שיר הלל למורשתו הגזענית של הרב המנוח מאיר כהנא, ומאז חזרתו בתשובה הרפרטואר שלו מושפע בעיקר מכתבי קודש ואמרות חכמים.

מצד שני מגיע דיסק כמו "מישהו", מדלג בקלילות מעל כל המכשולים, ומחזיר בגדול את זילבר המוזיקאי-מבצע המבריק והממזרי שאת הצליל הייחודי שלו איש לא יכול להעתיק. זילבר מתחבר כאן מחדש לשירים נפלאים מעיזבונו של היוצר המנוח שמואל צ'יזיק, איתו שיתף פעולה בעבר בכמה מלהיטיו הגדולים ביותר (בראשם "רוצי שמוליק"), ומוסיף לחגיגה הפקה מוזיקלית משובחת של דני (פילוני) קרק.

פתאום הוא נשמע רענן, מלא שמחת חיים, מרגש וסוחף כאילו לא התווספו שלושים שנה, זקן, כיפה ושיער שיבה. אז שיקום מי ששירים כמו "והיה אם תלכי", "לאן פנתה אהבתנו" ושיר הנושא לא מעלים חיוך מאושר על פניו. נכון, אף אחד לא קם.

לאהוב או למות – ארקדי דוכין.

אם אריאל זילבר, במיטבו, הוא תמצית שמחת החיים, הרי שארקדי דוכין הוא התגלמות הדיכאון. מצד שני, איזה אומץ מהול בעיוורון מבחירה יש ליוצר הסופר-מוכשר הזה שיודע בדיוק מה הקהל רוצה ועדיין הולך עם הראש בקיר ומתעקש על האמת האישית שלו.

במקרה זה, אלבום קונספט ארוך (25 שירים) וגדוש אמנים אורחים (מוניקה סקס, שם טוב לוי, מירי מסיקה, אביתר בנאי, אהוד בנאי, יורם חזן, בועז שרעבי  ועוד רבים), עליו עבד בהתמדה ובהשקעה (מיליון ש"ח לדבריו) במשך קרוב לעשור.

"לאהוב או למות" הוא יצירה שאפתנית, טוטאלית, קשה לעיכול, צריך להקשיב לה במלואה כדי להבין אותה וגם אז לא בטוח שתאהבו אותה. מה שכן, השירים הטובים (ויש לא מעט כאלה) הם מהמיטב בקריירה הארוכה של דוכין. לאהוב או למות? בואו נתפשר על לאהוב או לשנוא. בטוח לא משהו סתמי באמצע.

פה – אסף אמדורסקי.

לעומת הכבדות של ארקדי דוכין, אסף אמדורסקי הוא כמעט סטנד-אפ קומדי, ועדיין הכל יחסי. אמדורסקי תמיד היה, מעל הכל, מעבד ואיש סאונד מדהים, רק אחר כך מלחין מוכשר ורק אחר כך מבצע. זה מקור כוחו ולב חולשתו. האלבומים שלו, ו"פה" הטרי אינו יוצא דופן, מלוטשים, נשמעים מדהים במערכת סאונד טובה, מעובדים חכם ואינטליגנטי. הבעיה היא שהרבה פעמים זה בא על חשבון האמירה והרגש.

"פה" הוא אלבום שנוצר בעיקר מאינספור אלתורים אלקטרוניים של אמדורסקי ושותפו המוזיקלי גידי רז, והתוצאה ממריאה בעיקר בקטעים קצביים כמו "מגדלים" ו"אם נדע להפסיד" ופחות בקטעים המנסים לגעת קרוב יותר כמו "שדות צהובים" עם מקהלת הילדים המלווה בפזמון החוזר. "כמה זה יפה מרחוק" הוא דוגמה כמעט יחידה לשיר יפהפה בו היומרה והתוצאה מיישרים קו.

עכשיו החיים – אברהם טל.

אלבום הסולו הרביעי של חבר להקת "שוטי הנבואה" לשעבר מגיע אחרי הגישוש הזהיר בסולו הראשון, ההצלחה המסחררת בשני והכישלון היחסי בשלישי. יאמר לזכותו של טל שהקול הייחודי שלו נשמע טוב מאי פעם, והיצירה כולה זורמת וטבעית. הוא שלם עם עצמו ועם מעמדו הנוכחי בסצנת המוזיקה הישראלית, לא מנסה לחתוך לנתיבים קיצוניים מדי, נותן לקהל מה שהוא רוצה אבל ברור לאורך כל הדרך שזה גם מה שהכי מתאים לו כרגע. אידיאלי לשני הצדדים. קצת פולק, קצת אתני, קצת שאנטי, הרבה מי אני ומה אני ולמה. אין פה להיטי ענק כמו "אורות" ו"אם את הולכת", אבל יש הרבה רגעים יפים כמו "החיים עוברים", "בוקר פרדס חנה" והלהיט "ציפיות". יופי נחמה.

עכשיו הוא חול – ישי לוי.

הקאמבק המי-יודע-כמה לעוף החול הנצחי של המוזיקה הים תיכונית. בגיל 54, ישי לוי עצמו הפסיק לספור כמה פעמים קברו לו את הקריירה, אבל כל עוד הוא אוחז בנשק יום הדין: קול מתת אלוה ויכולת נדירה לבחור שירים שרק הוא יכול להעיף לגבהים, הוא תמיד יקום מחדש. עוד פלוס גדול של לוי הוא המודעות העצמית: הוא יודע שהיה במשך שנים הילד הרע של הסצנה, מכור לסמים, מסובך בפלילים, וכל מי שנגע בו נכווה. הוא לא מטאטא לכלוך מתחת לשטיח. פותח הכל במילות שיריו. מצהיר שגמר עם השטויות. מבקש סליחה ועוד הזדמנות, ואי אפשר להגיד לו לא במיוחד כשהוא ממיס את הלב באותה מיומנות בבלדות שקטות ("מבטך", "אושר") ולהיטי חפלה מקפיצים ("לא סימפטי", "ריגושים ואשליות").

פחד גבהים – ישי ריבו.

אלבום שני לזמר-יוצר שהגיח מהמגזר הדתי והפך כוכב מיינסטרים לכל דבר. ריבו משמר את הנוסחה שהפכה את אלבום הבכורה שלו, "תוכו רצוף אהבה", ללהיט מפתיע. התכנים נעוצים עמוק באמונה ובמסורת, אבל הלחנים והעיבודים הם הצדעה לתור הזהב של הזמרים-יוצרים הגדולים של שנות ה 70' ובראשם יוני רכטר ומתי כספי. ההגשה של ריבו לא לוחצת חזק מדי על שום בלוטה, ובהרבה מיקרים מזכירה את רמי קליינשטיין. בגדול, כמות השירים הטובים באמת פחותה (אין קלאסיקה מיידית כמו שיר הנושא של אלבום הבכורה), ועדיין ריבו יודע לגעת בכל המקומות הנכונים בקטעים כמו "אור החיים", "מציל אותי כל יום" (טקסט שהוא כמעט תפילה אבל מולחן ומוגש בסגנון קאנטרי-פולק), "קול פעמונים", "מקשה אחת זהב" ו"לכשאשתנה". פלא של להיט אחד הוא כבר לא יהיה.

ארמונות עשן – מרינה מקסימיליאן.

קשה להאמין, אבל זהו אלבומה הרשמי הראשון בעברית של מתמודדת העונה החמישית של "כוכב נולד", שנדמה שהיא איתנו מאז ומעולם. אחרי פרויקטים מרשימים בתחום המשחק, כמה סינגלים שלא הבשילו ליצירה שלמה, ורב מכר באנגלית שהפיק עופר מאירי (Step Into My World), מגיע האלבום הנוכחי, אותו הפיק בן זוגה לחיים גיא מנטש לצד שותפו הקבוע יהל דורון. ביצירה הזו כמו בכל מיזם שהיא מעורבת בו, מרינה מקסימיליאן מצליחה לשמר את החותמת האישית הייחודית לה. שילוב של חום ואינטימיות מצד אחד, והגשה דרמטית גדולה מהחיים במארז גדול ונוצץ מצד שני. קשה לקרוא ל"ארמונות עשן" פופ מתקדם, אבל זה גם לא רוק וגם לא מיינסטרים במובן הישראלי השטחי של המילה. "ימים חדשים בפתח" ו"דניאל" הם הקצפת במנה המשובחת הזו, אבל "1990" הוא הדובדבן. ביקורת בונה? האלבום קצר מדי.

קצפת – שלמה ארצי.

אפרופו קצפת, כאשר כותב שורות אלה שמע ששלמה ארצי בחר בשם "קצפת" לאלבומו החדש הוא היה בטוח שזו בדיחה. ארצי, מתברר, לא צוחק על שמות אלבומיו. מקסימום שוזר הומור דק בשירים, הממשיכים את הקו הרעיוני שהתגבש לפני ארבע שנים ב"אושר אקספרס".

זהו ארצי המזדקן, המביט אחורה יותר מאשר קדימה. אם באלבום הקודם ארח את אריק איינשטיין ז"ל ודודו טסה ואברהם טל יבדל"א. הפעם הוא מגייס את דקלה, יובל בנאי, ישי ריבו, אמיר דדון ואפילו הגבעטרון. אז נכון, רבים יטענו שמאז "שניים" משנת 96' ארצי לא הקליט יצירת מופת, אבל את מה שהוא עושה איש לא יעשה טוב ממנו.

יש המון שירים יפים ב"קצפת", והוא גדל עליך מהאזנה להאזנה, אבל מי שבכל זאת מתעקש על קלאסיקה מוזמן לדלג לרצועה האחרונה, "גבעה אחת". לחן של ארצי למילים של נתן יהונתן בביצוע משותף עם אמיר דדון והגבעטרון. שיר על זמני, שערבי שירה בציבור עוד יחגגו עליו עשרות שנים. עוד כוחו במותניו? לא נכחיש זאת.

ליבי ער – יובל דיין.

יובל דיין הייתה הדבר הכי טוב שקרה לתוכנית הריאליטי The Voice. הפרישה המתוקשרת שלה מאותה תוכנית רגע לפני הגמר הייתה הדבר הכי טוב שקרה ליובל דיין. אחרי אלבום בכורה מצליח, ששכלל לשלמות את סגנון ההגשה הייחודי שלה, היא חוזרת באלבום שני ולמרבה המזל לא מאבדת גובה.

בגיל 21 היא עדיין יכולה להרשות לעצמה לכתוב שורות בוסריות פה ושם, אבל כשדיין נופלת על שיר טוב היא המיינסטרים הישראלי במיטבו. שילוב מנצח של פופ מערבי, אלמנטים אתניים, והקול המחוספס עם הסלסולים הקטנים שהפך לסמלה המסחרי. שיר הנושא הוא דוגמה מצוינת להגשה שרק יובל דיין יכולה לצלוח בשלום, וזה מצליח לה גם ב"לילותיי", "בדיוק כמו הירח", "בשעה טובה", "שעה חלפה" (שכתבה אהובה עוזרי) ואפילו "אימא" המזמין את כל מלכודות הקיטש ומתחמק מכולן. שרק תמשיך ככה.

מכתבי אהבה – שילה פרבר.

הממתק הסודי של מבול אלבומי החג, ועדיין אסור לתת לו להיעלם. שילה פרבר הייתה נערת רוק גותית, בועטת וחצופה. מפה לשם התבגרה, שתפה פעולה עם אמני מיינסטרים כמו דניאל סלומון, גידי גוב ונורית גלרון, ואז הביאה אותה בהפוכה באלבום ובמופע "שרה אלתרמן" בו המציאה מחדש 12 קלאסיקות של אחד מגדולי המשוררים העבריים.

"מכתבי אהבה" הוא חזרה לכתיבה והלחנה מקוריים של פרבר, אבל ההגשה האקוסטית-קברטית נשארה, והאלבום הוקלט כולו בליווי גיטרה ורביעיית מיתרים בלבד. מה שחושף את פרבר ככותבת ומלחינה בחסד. מדהימה במיוחד העובדה שאין באלבום הזה נפילות. עשרה שירים (בהם גרסת כיסוי ל"הביאו ליצן" של סטיבן זונדהיים), וכל אחד מהם צובט לב ביופיו. בקיצור, לא להחמיץ.

עוד 10 שחייבים להזכיר בקצרה:

המיטב – בית הבובות. שום אלבום מבית היוצר של צמד התרמילאים לשעבר לא שחזר את ההצלחה האדירה של "מדפים", יציאת הבכורה שלהם. אולי האוסף החדש יזכיר מה כל כך הרשים בהם בהתחלה. מצד שני, אולי הוא יזכיר למה הם כבר לא עושים לנו את זה.

שותפים בע"מ – הדג נחש. ההרכב הוותיק מפתיע בקונספט מעניין, בו זמרים אורחים אחראים לפן הווקאלי של רוב השירים באלבום. במפתיע, למרות הברקות מצד אהוד בנאי ויהודית רביץ, בגדול זה נשמע הרבה פחות סוחף ומרגש מהמצופה.

הרחק מכאן – אייל גולן. יציאת הפסח השנתית מפס הייצור של מי שעדיין חולם להיות הזמר הלאומי של ישראל. מי שמכיר ואוהב את גולן לא ימצא כאן שום הפתעות לרעה או לטובה, אבל מי שמחפש בז'אנר הים תיכוני התעלות ראויה יותר מוזמן לאמץ את החדש של ישי לוי.

חי ומאושר – הפרויקט של רביבו. אלבום נוסף מבית היוצר של המעבד המוזיקלי רביב בן מנחם, על טהרת מחרוזות להיטים ים תיכוניים מוכרים הנשזרים יחדיו. מקוריות אף אחד לא מבטיח, אבל לעשות שמח הוא יודע.

האוסף LIVE – דנה ברגר. העונה האחרונה של הריאליטי "הישרדות" החזיר את דנה ברגר לתודעה, וזה עיתוי מצוין לשחרר הופעה חיה עם מיטב להיטיה מקריירה של יותר מעשרים שנה. הבעיה? לא כל הביצועים הקוליים מחמיאים. אולי היה עדיף לאגד את גרסאות האולפן ולהוסיף שניים-שלושה שירים חדשים?

תסתכל עלי – רוני דלומי. אלבום שלישי לזוכת העונה השביעית של כוכב נולד. דלומי היא מאמי לאומית, זמרת ראויה, ופוטנציאל מושלם להיות יצרנית פופ מיינסטרים משובח (שאכן התממש באלבומה השני). למרבה הצער, הפעם היא החליטה להיות גם הכותבת והמלחינה, ובטריטוריה הזו עוד יש לה הרבה מה ללמוד.

אור – אליעד. אלבום שני למי שהיה ילד הפלא בסדרה "שמש", ובשנה שעברה היה אחראי ללהיט הענק "מתוק כשמרלי". החדש של אליעד נחום (בשמו המלא) ממשיך אותו קו מוזיקלי של פופ עם נגיעות אתניות וראגיי. לא מחדש כלום אבל גם לא מאכזב, ויש אפילו שיתוף פעולה מוצלח עם ריטה בדואט "אם ניגע".

צלילים של תקווה – מאור אדרי. אחד הכוחות העולים במוזיקה הים תיכונית ממשיך לספק את הסחורה באלבום החדש, המשוטט ברובו במחוזות היותר שמחים של הז'אנר. אהבה, בחורות, מסיבות, חפלה, כפיים ואלוהים שישמור מלמעלה. מישהו צריך יותר?

מה נשים רוצות – פאר טסי. קשה להיות פאר טסי. אין עוררין על האיכויות הקוליות שלו, הוא זמר נפלא. לפני שנתיים הוא פרץ בענק עם אחד הלהיטים המושלמים בתולדות הזמר הים תיכוני (דרך השלום), ומאז הקריירה שלו היא ניסיון מתמשך לשחזר את ההצלחה ההיא, בינתיים ללא הצלחה. האלבום הנוכחי כולל לא מעט שירים טובים, הקול משובח כתמיד, ועדיין זה מגיע לראש ההר אבל לא לפסגה.

עולה ירח – יהודה עדר. הגיטריסט-מעבד-מלחין הוותיק, שפועלו רב השנים חוצה כמה מתחנות התרבות החשובות ביותר ברוק הישראלי (מלהקת תמוז ועד ניהול בית הספר למוזיקה רימון), מתפנה להוציא אלבום סולו בוגר ואינטימי. הוא לא גדול הזמרים, אבל לגעת בנימי הרגש הוא יודע ושווה לתת לו הזדמנות (וכבוד). מרגש במיוחד החידוש הכה שונה מהמקור ל"שדות גולדברג" של החבר המנוח מאיר אריאל ז"ל.

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה