התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

סלבס

ירדנה ארזי שוב בתמונה: פוליטיקה, מוסיקה, מחאה וחשבון נפש
מאת: דוד חזן, עורך "ישראלים בדרמ"ז" | פורסם: 15.07.2013 01:21
ראיון מיוחד ל-ILUSA עם הזמרת הלאומית של ישראל, ששרה לנו כבר 40 שנה ועכשיו חוזרת עם אלבום חדש, "געגועים לנח"ל". גם אנחנו התגעגנו. ירדנה ארזי מודל 2013

ירדנה ארזי

ירדנה ארזי לא אוהבת את השם שניתן לה, אך הוא מזוהה יותר מכל עם שירי הפופ התמימים של שנות ה-80. 40 שנה חלפו מאז שהזמרת עם הצמות, שרה לנו את "חופים", "הו ארצי מולדתי", ופיזזה עם "שוקולד מנטה מסטיק" על בימת האירוויזיון עם "אמור שלום". בדרך, עם "נשמה צוענית" קצת "דמיון מזרחי", והרבה חן - היא נתנה לנו את "אתה לי ארץ", את "שהשמש תעבור עלי" ואת "דרישת שלום".

היום, יפה כתמיד, היא חוזרת עם אלבום חדש "געגועים לנח"ל". ואכן התגעגענו.

נפגשתי איתה בביקור בישראל.

לאורך 40 שנות קריירה, טעמת סגנונות מוסיקליים רבים: שירי ארץ ישראל, סגנון צועני מזרחי ואפילו יווני. מאיפה זה בא?

ירדנה ארזי: "גדלתי בסביבה מאוד מגוונת מבחינה תרבותית. נולדתי בקיבוץ כברי ואת שנות ילדותי עשיתי בחיפה ה'אדומה' של אותם ימים באווירה סוציאלית-בולשביקית. כחניכה בתנועת הצופים, אני זוכרת ששרנו שירי עם רוסיים שמשך שנים עוד האמנתי כי נכתבו בהשראת הרי אדום והכינרת. עולם הפופ של אותם ימים, 'גשר הירקון', 'להקת הנחל', 'התרנגולים' - כל אלה יצרו אצלי תערובת מיוחדת של סגנונות. באתי מבית שהשפה בו היתה צרפתית. הורי דיברו ביניהם בגרמנית, אך איתנו דיברו צרפתית. התרבות המוסיקלית של אמי היתה השאנסונים הצרפתיים - אדית פיאף, ז'אק ברל, וכדומה. כל אלו יצרו תמהיל תרבותי שבא לידי ביטוי בעשיה המוסיקלית שלי".

בעקבות זכייתו של יזהר כהן באירויזיון של 1978, אירחה ישראל את התחרות. האירוויזיון נחשב באותם ימים למדורת שבט, ובעידן הערוץ הבודד זכה לאחוזי צפיה אדירים. כדוברת צרפתית, נתבקשה ארזי להנחות את התחרות לצידו של דניאל פאר. בעקבות ההנחיה המוצלחת, נפתח בפני ארזי צוהר לקריירה בינלאומית בחברת התקליטים הגרמניה, אריולה אריאסטה.

ארזי: "במשך תקופה ארוכה התנהלה הקריירה תוך כדי טיסות במחלקות עסקיות ומלונות חמישה כוכבים. אך כשבאה הדרישה לעבור לגור בגרמניה, הבנתי כי זה לא בשבילי. באותו רגע מכונן, עם הגב לקיר, החיבור להוויה הישראלית, לנופים, לשפה – הכריעו את הכף. אני זוכרת את הרגע: בחוץ אפור וגשום, אני מביטה מהחלון ובמילה אחת אומרת למנהל שלי: 'הביתה!' ואפילו היום, אני יכולה לומר בביטחון כי מעולם לא היתה בי תחושת החמצה".

האם לעובדה כי אביך יליד גרמניה היתה השפעה על ההחלטה?

"לא. אבי אמנם יליד גרמניה, אך משפחתו ברחה לפני עליית הנאצים לשלטון. אימי, ילידת שטרסבורג, הצטרפה עם כל משפחתה לפרטיזנים, אך שניהם לא עונים לקטגוריה הקלאסית של ניצולי שואה. אני זוכרת שבגיל 15 ביקרתי בגרמניה ואנשים ברחוב, בלי לדעת עלי כלום, החמיאו לי שאני יפה. דווקא אז, ברכבת החשמלית, הרגשתי ניצחון גדול. הרגשתי תחושת גאווה".

ואולי החיבור לנופי הארץ בא לידי ביטוי בשמך?

"מעולם לא אהבתי את השם ירדנה. יש בו צליל נוקשה. פונטיקה קשה.  בתור ילדה, מאוד רציתי את השם תמרה. תמיד אמרתי שאם תהיה לי בת אקרא לה תמרה. אך שם משפחתו של בעלי הוא תומר (נתן תומר – ד.ח.) כך שזה ירד מהפרק. גם לשם משפחתי אני לא מתחברת. אני זוכרת שכילדה בכיתי לאבי על כך ששינה את שם המשפחה מפיינבאום לארזי. לא יכולתי לבטא את השם הזה. שם זה זהות. איך אפשר לשנות שם. עמליה, זה עוד שם שאני אוהבת. אתה רואה, אני מאוד מחוברת לצליל הרוסי".

ירדנה ארזי

הרגע שבו הבנתי שהכיבוש משחית

בשלהי שנת 1986, עם פתיחת שערי בריה"מ וראשית העליה מרוסיה, הוציאה ארזי את האלבום "נשמה צוענית". את המילים לאלבום, שיצא לאחר ארבעה אלבומים מוצלחים של שירי ארץ ישראל, כתב אהוד מנור ללחנים צוענים. האלבום, שהיה הראשון שיצא בארץ על פורמט של דיסק, זכה להצלחה היסטרית ומיצב את מעמדה של ארזי ככוכבת על בישראל.

איך נולד הרעיון?

ארזי: "זה לא משהו שיטתי. תמיד הייתי מאוד הרפתקנית מבחינה מוסקלית, ביחוד מוסיקה אתנית עם נגיעות פלוקלור. אני זוכרת שיום אחד ביקרנו, גברי ואני (גברי מזור, מי שהיה במשך שנים היועץ האומנותי ואיש סודה של ארזי – ד.ח.) בביתו המקסים של דובי זלצר שביקש להראות לנו מחזה שכתב ללחנים צוענים. אני זוכרת שישבתי שם ומאוד נהנתי. הרגשתי בבית. הרגשתי שמבחינה אנרגטית הייתי שם. כמו דג במים. זה התחבר נכון".

ולאחר שנה הוצאת תקליט ללחנים ערבים "דמיון מזרחי".

"שם היה בדיוק ההיפך. שם ירקנו דם. היה לי נורא קשה. ב'נשמה צוענית' השתגענו. זרמנו. צחקנו. מתי כספי, שהוא רומני במקור, עשה שם עבודה נהדרת. גם מבחינה כספית זה היה תקליט יחסית זול. ב"דמיון מזרחי" האתגר היה קשה מאוד. אהוד מנור הפיק אותו והיו דברים שפשוט לא יכולנו לגעת בהם. מבחינה מוסקלית הם היו קשים לפיצוח. השקענו המון כסף. בדיסק ניגנו נגנים של פיירז ואפילו הבאנו מניו יורק את הבאסיסט יוסי פיין. זה היה קשה. בחומרים מסוימים, כמו אום כולתום פשוט לא הצלחנו לגעת".

התקליט יצא בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, מה זה עשה לך?

"תמיד הייתי עם מודעות פוליטית גבוהה. כשהייתי חיילת בלהקת הנח"ל, הגענו לעזה, ואני זוכרת קבוצה של ערבים יושבת על הרצפה עם ידיים קשורות מאחורי הראש, ושני חיילים צעירים עם 'עוזי' עומדים מאחוריהם כשקבוצת ילדים עומדת ומסתכלת. זה היה מחזה נורא. באותו רגע הבנתי שהכיבוש משחית! כשהילד הקטן הזה צריך לראות את אביו במצב כה משפיל, זה כבר לא משנה מי דרך ראשון על האדמה. אני עם הילד הזה לא יכולה להתווכח. אצלנו בבית תמיד היתה קיימת מודעות פוליטית. צרחות עד השמיים. הרי אצלנו בארץ כל אחד יודע לנהל טוב יותר את המדינה. כל נהג מונית יכול להיות ראש ממשלה".

אולי זו הגדולה שלנו.

"יכול להיות. אחרי שנים נתקלתי בזה בעבודה בטלוויזיה. אתה מגלה שכולם ראש גדול. כל צלם רוצה להיות במאי. כל במאי – מפיק, וכל מפיק - מנהל טלוויזיה. לא תמצא את זה בשום מקום אחר בעולם."

למה לא כתבת?

"אולי כי זה מעולם לא בער בי. פונקתי על ידי כותבים מצויינים ולא הרגשתי צורך לכתוב. כתיבה צריכה לבוא מבפנים. עבדתי תקופה ארוכה עם יהודה פוליקר ואתה רואה איך הכתיבה בוערת בו. בי זה לא בער!"

זה לא מנע ממך הזדהות עמוקה עם הטקסטים?

"אני בוחרת לשיר את מה שאני יכולה להזדהות איתו".

בשירים שלך יש מעבר משירים העוסקים במקום, בזהות, כמו "אתה לי ארץ", "דרישת שלום", "שהשמש תעבור עלי" לשירים העוסקים ב'אני', בצרכים שלי, באהבות שלי. מעבר מהכלל אל הפרט. איך זה בא לידי ביטוי אצלך?

"מלחמת יום כיפור עשתה פה משהו. השבר והטלטלה של המלחמה הביא לשיברו של חלום. תם עידן התמימות. השבר כלפי הממסד, כלפי הציונות, כלפי הכל. שבר שהמשיך אחר כך במלחמת 'שלום הגליל'. אני הייתי בין אלו שיצאו לכיכרות והפגינו. אנשים התכנסו בתוך עצמם, פחות 'אנחנו' יותר 'אני'. זהו תהליך טבעי הקורה בכל העולם המערבי".

ירדנה ארזי

הזעתי עם ההמונים שיצאו לרחובות

לאחר 15 שנות שתיקה, הוציאה ארזי את אלבומה "בושם על עורי". האלבום כולו מוקדש לסוגיות חברתיות: נשים מוכות, אקולוגיה, ואפילו שיר עוצמתי הנקרא: "הודעה נמסרה למשפחה". באחד מהשירים, "היתה לי ארץ", שרה ארזי:
"היתה לי ארץ, ארץ חלומות ותקוה גדולה / היתה לי ארץ, שנתנה בשיר קולה / והשיר היה ענוג ותמים / והרעיד את הלילות והימים. ועכשיו אני כמו זרה בתוך ביתי / והארץ לא מוכרת / מסיטה את מבטה /  המילים אותן מילים / אך השפה אינה שפתי / היתה לי ארץ, מי יחזיר לי אותה?"

האמנם?!

ארזי: "לפני כ-10 שנים, היה כאן אירוע שכולם פחדו מטילים שיעופו עלינו מעיראק. הטלוויזיה עברה לשדר בערוץ פתוח לתוך הלילה, וענת שרוף  עשתה שירה בציבור. השתתפו שם כל השמנה והסלתה של המדינה. אנשים מדושני עונג, מסודרים כלכלית, עומדים על השולחנות ושרים שירי ארץ ישראל בקולי קולות. למחרת, אחי עבר בנחלת בנימין וראה את מירי אלוני יושבת עם הגיטרה ושרה את אותם שירים ששרו יום קודם באותו אירוע. הוא היה כל כך נרגש ולא יכול היה להשלים עם הדיסונאנס הזה. הוא התקשר אלי נסער, ומיד כשהסתיימה השיחה איתו, הרמתי טלפון לאהוד (מנור – ד.ח.) ותיארתי לו את תחושותי. בעקבות השיחה הזו הוא כתב לי את השיר ' היתה לי ארץ'. ויש לי שם עוד כמה שירים כאלה..."

את רואה בזה שלב של התפקחות?

"חשבון נפש. המחאה שהיתה ב-2011, ושבה גם אני הזעתי עם ההמונים שיצאו לרחובות, היתה משהו מרשים,  חלק מתהליך. הישראלי ברחוב כבר צועק 'די! גם אני חשוב. אני זה שמשלם מיסים, שנושא בעול. אני זה שמשרת בצבא. תתחשבו גם בי. תפסיקו לדרוך עלי!' המדינה הזו מתגבשת. אנחנו חברה דינאמית. חברה בהתהוות. גם אם דברים חיצוניים משפיעים עלינו, הפכנו ליותר מפוקחים, יותר ציניים.

"מה שקרה בארץ בבחירות האחרונות עם לפיד ובנט זו תופעה מאוד מעניינת ומרתקת והיא תוצאה של המחאה ב-2011. אלה הצבעות מחאה שנותנות לנו כוח. המחאה היתה מבחינות רבות מדהימה, נותנת כוח. לי אישית היא נתנה כוח. אתה קולט שאתה לא לבד. וזה השפיע. לדעתי זה יקרה שוב כי אנשים הבינו שיש להם את הכוח לשנות."

אם ככה למה לא פשוט לעזוב, פשוט לחפש מקום אחר לחיות בו. למה להשאר פה?

"מאהבה! אתה נלחם על הדברים שאתה אוהב".

איך את מגדירה את הזהות הישראלית היום? בתור אחת שידעה לגעת בכל כך הרבה אנשים בארבעים שנות עשיה תרבותית, מה לדעתך הנקודה המשותפת לישראלים?

"יש כל מיני ישראלים. אני שמחה שהצלחתי לגעת בכל כך הרבה אנשים עם החומרים שעשיתי אך היו גם חומרים שלא כל כך הצליחו. קשה מאוד להגדיר את זה. בייחוד עם כל כך הרבה עולים חדשים. ובכל זאת, יש בנו רעב להכיר מקומות, לדעת את העולם. הצעירים יודעים אנגלית מצויינת ומנצלים זאת להכיר את העולם. אתה רואה ישראלים בכל חור בעולם וזה מדהים".

כור היתוך או מרק ירקות?

"היום כבר אין מדורת שבט. פעם היה את האירוויזיון שהצלחה בו נחשבה להצלחה. היום זה כבר לא קיים. עידן התמימות פג. אנחנו יותר מפוקחים. יותר ציניים. אבל מצד שני, אתה קורא על יותר אנשים שמתגייסים ליחידות קרביות, כך שאני לא יודעת."

ובמוסיקה?

"משהו מאוד רחב ודינאמי. אם עד לפני שנתיים למוסיקה הים-תיכונית היתה פריחה, היום פחות. יש היום חזרה יותר גדולה למוסיקה שבאה ממקורות יהודיים. חומרים כאלה מתקבלים היום יותר באהדה. אבל אין באמת פוקוס על כלום. יש חיפוש. שמעתי לא מזמן שיר של מתי כספי, שיר מאוד יפה, ואמרתי לעצמי אם שיר כזה היה יוצא היום, אף אחד לא היה משמיע אותו. היום יש כבר פלייליסט."

הדת הפכה להיות עסקנות

את חושבת שהמחאה החברתית לפני כשנתיים השפיעה על הראיה שלנו את עצמנו כישראלים?

"כן. היה בזה משהו מאוד חזק. מאוד עוצמתי. קיבלנו תעודת בגרות. אני חושבת שזה משהו גלובלי. מה שקרה, למשל,  עם 'האביב הערבי' כשהאדם ברחוב עמד על שלו. אני מאמינה שמשטרים דיקטטוריים יעלמו מהעולם. הרחוב תופס סוג של תאוצה, נוכחות. אנחנו חלק מתהליך עולמי. הישראלי המצוי רוצה בסך הכל לקום בבקר לעבודה, להרוויח את לחמו, לגדל את ילדיו. העוולות שנמשכו זמן רב קוממו את הציבור. האדם הפשוט מבין שהוא משלם מיסי עתק. מחזיק את החרדים, מחזיק את המתנחלים. ולמעמד הביניים נמאס. לא עוד. ראיתי במחאה דתיים, שוטרים, חיילים היו הכל מכל כל. זה לא מאפיין של קבוצה אחת. עם זאת, אני מאוד גאה בישראלים שמצליחים. הרבה ישראלים מצליחים בהוליווד, בתעשיית הקולנוע. אתה רואה את המנהל האישי של מדונה, בסרטים בינלאומיים. יש לנו כשרונות. העולם נהיה קטן ונגיש ואנשים נחשפים.

"ישראלי שחי בארץ לא מטריד את עצמו בשאלות של זהות. הוא פשוט חי. ישראלים בחו"ל חיים בזהות כפולה וצריכים לגשר על הפער. אני זוכרת שבשנות התשעים ביקרנו בלוס אנג'לס והייתי בהלם. ראיתי ישראלים שחיים בסוג של גטו תרבותי. קשורים לעיתונים שלהם, למספרות שלהם, לחמוצים שלהם. פשוט לא מדברים אנגלית. במקום שיתערו הם נסגרים. אלה חיים של נכות. אני חושבת שחיים בגטו זה דבר קשה מאוד. והבעיה מתעצמת כשהילדים גדלים ודוברים את שפת המקום. אז אתה מגלה שאין לך תקשורת עם הילדים. אם אתה חי שם אתה חייב להיות חלק מההוויה. תשמור על זהות ישראלית, תוודא שהילדים מכירים את השפה העברית ואת התרבות, אך במקביל גם תהיה חלק מהמקום. תהיה פתוח לתרבות המקומית, לחדשות המקומיות, לפוליטיקה המקומית".

למה את קוראת זהות יהודית?

"אני באה מבית מאוד חילוני. אבי כעס מאוד על הדתיים ואני זוכרת שפעמים רבות הוא רצה ליסוע דווקא ביום כיפור כדי לעצבן אותם. אני לעומתו, מאוד הוקסמתי מהדתיים. אני זוכרת בחיפה שכונה של חסידי ויז'ניץ ובתור ילדה מאוד נפעמתי מהם. כבר שלושים שנה שאני מדליקה נרות. אני אמנם לא דתיה, אך בתוכי אני מאוד מאוד יהודיה. מה שהכעיס את אבי היתה העובדה שהדת הפכה להיות עסקנות. הוא תמיד שאל מאין הגיע הרעיון שיהודי לא צריך לעבוד. היום בארץ יש שכבה מאוד גדולה של אנשים שפשוט לא עובדים. אני זוכרת שכשהנחיתי את תכנית הבוקר של 'טלעד' התארח בתכנית הרב מנחם פרומן. ראית אור על פניו. לזה אני מתגעגעת. לרב שידבר על אקולוגיה, על זכויות אדם, על זכויות של בעלי חיים. זה כבר לא קיים. הדת איבדה את מקומה הטהור לטובת חלוקת ג'ובים וכספים מתחת לשולחן. אני זוכרת שאמרתי את זה לרב פרומן והוא פשוט לא ענה".

ולדעתך, למקום שבו אדם בוחר לחיות יש השפעה על הזהות היהודית שלו?

"לא. אני פה בגלל היהדות. נקודה. יש לי קרובי משפחה שגרים היום בצרפת, שחלקם נשאב להוויה הצרפתית ופשוט התנתק מזהותו היהודית, התבולל. הישראלי הוא היהודי החדש והוא הביא גאווה ליהדות. ישראלי מאוד גאה במוצא שלו. ישראלי יונק מהמקום שממנו הוא בא. אנשים הולכים פה זקופים מאוד, נטולי תסביכים, וזה אולי בניגוד ליהדות הגולה. ועל כך יש לברך".

ISSE.jpg

 

כתבות מומלצות:

 

גילויים חדשים: איך היטלר שלט על סרטי הוליווד? ספר חדש חושף קשרים אפלים שהתקיימו בין המשטר הנאצי לראשי האולפנים הגדולים היהודים בהוליווד, שעה שבגרמניה החלו לתכנן את מלחמת העולם והשמדת יהודי אירופה

 

"גלעד שליט העדיף להכנע במקום להלחם ולא עשה את המינימום על מנת למנוע את חטיפתו" - כך טוען העיתונאי הישראלי בן כספית בספר חדש שיראה אור בקרוב בישראל, בו הוא חושף את הסיפור האמיתי על פרשת שביו של שליט. הרבה מאיתנו לא יאהבו את מה שיקראו בספר "החמקן"

 

הנקודה הישראלית בשערוריית הריגול הפנימי האמריקני: 2 חברות ישראליות-אמריקניות, "ורינט" (Verint) ו"נארוס" (Narus), שהוקמו בשנות ה-90 ע"י ראשוני יוצאי יחידות הסייבר של צה"ל ועשו אקזיטים יפים, סיפקו את הטכנולוגיות שאיפשרו את המעקב אחרי אמריקה, תוך שימוש בשיטות האזנה וציתות שפותחו בצה"ל. לפרויקט נשכרו אנשי פיתוח ואבטחת מידע יוצאי יחידה 8200

 

לעמוד הראשי

 

צילומים: יח"צ

הוסף תגובה חדשה