התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

סלבס

מיכה אולמן: חופר בורות, עושה חתונות
מאת: מיה שטיין | פורסם: 19.06.2013 02:40
מיה שטיין מראיינת את חתן פרס ישראל לפיסול, מיכה אולמן, על מקום, חלל וחול, על אמנות, מודעות ופוליטיקה, על החיבור בין שמים לארץ, בין לב ונפש

חתונה, מיצב התזת חול, 2011, מיכה אולמן

חתונה, מיצב התזת חול, 2011

 

לאלו שביקרו במוזיאון ישראל לפני כשנה, נכונה הפתעה עת הוצגה שם תערוכת הפסלים, "שעון חול". בתערוכה רטרוספקטיבית, הכוללת 50 פסלים שלוקטו ממוזיאונים שונים ומאוספים פרטיים ברחבי העולם, נסקרות יצירות מחמישים השנים האחרונות, רבות מהן מעשה ידיו של האמן מיכה אולמן.

אולמן, חתן פרס ישראל לפיסול, יוצר בעיקר מאדמה אדומה וחול הנמצאים ליד ביתו שבשרון. בהגיעי למוזיאון, קיוויתי למצוא השראה בעתיקות הרבות המוצגות במקום שישמשו לי כעזר בציוריי שלי. אולם להפתעתי, המיצגים בתערוכה שינו לחלוטין את תפיסתי בנוגע לאומנות מודרנית ויצרו אצלי תחושה כי המפגש האקראי עם התערוכה כמוהו כמציאת אוצר חבוי בחול.

תחושה זו נותרה חרוטה בתודעתי עוד הרבה אחרי שעזבתי את כותלי המוזיאון. בביקורי האחרון בישראל, פניתי למיכה אולמן וביקשתי לשוחח איתו על יצירותיו. באדיבותו הרבה, ועל אף כתפו השבורה, הוא נעתר לבקשתי ומצאתי את עצמי בשיחה מפתיעה על מקום, חלל, וחול.

 

מהי ההגדרה שלך למקום? האם מקום הוא אירוע, בעלות, שם?

מיכה אולמן: "בראשית שנות השבעים, ואני בן 30, התחלתי בחפירת בורות. מהמשיכה לתחביב זה, התפתחו עם השנים פסלי בור אותם ביקשתי להציג במוזיאון. אולם כידוע בור אינו ניתן להעברה ולכן הבאתי אדמה".

חפירות בורות?!

"כן. חפירת בורות היא פעולה פיזית הקושרת את גורלך למקום מסויים. לעומת יצירות אחרות הניתנות להעברה, בור הוא קבוע, הוא אבסטרקט. הוא מכיל אוויר וריק. בור הוא אדמה שמקיפה ריק באותה מידה שהוא ריק הנוצר מחוסר באדמה. וריק זה מתחבר לשמיים. מתחבר ליקום כולו."

הריק תופס מקום חשוב ביצירה

פרופסור מיכאל אולמן נולד ב-1939 בתל אביב, להורים ממוצא גרמני. בראשית שנות ה-60, החל את לימודיו בבצלאל - לשם חזר מאוחר יותר כמרצה - והושפע רבות מיצירותיהם של רודולף אשהיים, שלמה ויתקין וירחמיאל שכטר. במהלך שנת לימודי המשך במחלקה לתחריט וללימודי רישום בבית הספר המרכזי בלונדון, נחשף, לדבריו, לאמנות המזרח הרחוק, האבסטרקט, הפופ-ארט, הדאדא ואמנות מושגית, ודרכם למד לפתח שפה אישית משלו. בסוף שנות השישים, כבן 30, הציג אולמן תערוכת יחיד של תחריטים בגלריה "דוגית".

חפירת הבורות, אם כן, מסייעת לך לפסל את היקום בעיקולים ועקומות?

"נכון. הריק של הבור תופס מקום חשוב ביצירה. ממש כמו 'הספריה הריקה' בברלין'".

הספריה  הריקה בברלין (1995) היא ספריה תת-קרקעית, בה ניתן להביט דרך חלון זכוכית, שבנה אולמן במקום בו אירעה שריפת הספרים המפורסמת על ידי הנאצים, במאי 1933. בעבודה זו הופיעו כל המרכיבים האופיינים ליצירתו בצורה קיצונית ומזוקקת: הריק, השקט, ההימנעות מפאתוס והמבט הפונה פנימה.

ואת אותו ריק שמתבטא דרך הבור, ניסית להעביר גם במיצב 'החתונה'?

"בהחלט. עבודת 'החתונה' מייצגת חתונה חסרה. העקבות שנשארו, היעדר הדבר שהתרחש, הכל נקרא ברמזים. ריאליזם לצד אבסטרקט. החתונה היתה מאוד ריאליסטית. הזוג שהתחתן היו זוג חברים שאולי גם יתחתנו לאחר מכן. יש בעבודה צד מאוד תיאטרלי. החופה, האורחים, כללי הטקס והשולחנות. אני חושב שיש בי מגבלה שאני לא מנסה להמציא צורות שאינן קיימות. אני מנסה להיות צמוד למציאות. אך מצד שני אני מנסה להביא את הדבר בצורה שונה ממה שאנו רגילים כמו "הספריה הריקה" ו"החתונה".

"החתונה", היא עבודה מרתקת ומבלבלת כאחד, שנוצרה במיוחד בשביל התערוכה הרטרוספקטיבית במוזיאון ישראל. בעבודה, בה נטלו חלק למעלה מ-100 סטודנטים מבצלאל, יצר אולמן חתונה פיקטיבית במהלכה השליך אדמת חמרה מעל כל הטקס. האירוע נשמר רק דרך העקבות המתועדות על ידי החול. המבקר בתערוכה יכול אך בקושי לפענח את פשר האירוע אך הוא עד להתרחשות גדולה שהתרחשה באולם. ב"חתונה", כמו ב"ספריה", המקום מתגלה כאירוע. לולt האירוע שהתרחש במקום, למקום לא היתה נוכחות.

Micha Ulman הספריה הריקה, 1995, כיכר בבל, ברליןMicha-Ulman3.jpg

הספריה הריקה, 1995, כיכר בבל, ברלין

 

"תפקידי כאמן", אומר אולמן, "הוא לנסח שאלות. לכן אני עונה עם סימן שאלה ולא עם נקודה בסוף משפט. אם ניקח את המילה 'מקום', נגלה שבעברית היא בעצם מילה אינסופית. היא כוללת את החומר הכי קונקרטי ואת הרוח הכי מופשטת. אני מאוד קשור לשפה העברית והיא בשבילי השראה מאוד חשובה".

כאשר אתה בוחר לחפור בור, אתה חופר את הבור במקום מסויים כי הוא מעניין אותך, כי אתה מרגיש קשור למקום, או שזה לא משחק תפקיד?

"עד היום התנהלתי איך שפנו אלי. אם מישהו פונה אלי, יש סכנה די גדולה שהוא יקבל בור. אחרת, לא היו פונים אלי. זה הדבר הראשון: רצון. אך אם אתבקש לעשות פסל מעבר לקו הירוק - אסרב".

במילים אחרות, המקום שבו אתה מוכן לחפור בור הוא מוגדר!

"מבלי להתפס להתחייבויות גדולות הייתי אומר כי לא הייתי מוכן לעשות בור מעבר לגבול המוסרי. אבל אז ישאלו - אם כך, מדוע אתה חופר בגרמניה? ואז מתחילים להסתבך. אילו הייתי אמן במלחמת העולם השנייה, אין ספק שהייתי מסרב. אך כיום, קיימת התמודדות מאוד גדולה של הצד הגרמני עם מה שהם חוללו ונדרש פה דו-שיח. ובשביל דו-שיח צריך שני צדדים. בצעירותי למדתי בכפר הירוק. נולדתי למשפחת יקים בגרמניה. אני יכול לומר שהמנטליות שלי היא קצת של קיבוצניק, לטוב ולרע, ואני גאה בכך. הייתי גם בנח"ל, כך שאני מגדיר את עצמי חקלאי מתוסכל, ולכן נשארתי עובד אדמה. אחת הסיבות אם שואלים אותי למה בור? אז התשובה שלי היא למה אוגנדה? את מבינה למה אני מתכוון?..."

אולי אתה ממשיך לחזור לאותה פעולה שקשורה באופן מאוד חזק לעניין של מקום.

"אפשר לומר שעמוק בתת הכרה, אני מחפש לי מקום. אם נקח בור בארץ, הרי שהוא מורכב מאדמה, שהיא המקום הזה. אך לא פחות מזה גם מהאוויר, מהריק. האויר לא קשור במקום הזה, הוא ממשיך הלאה".

התכולה של הבור תמיד מתחלפת.

"הבור נותן לאוויר צורה במקום הזה".

וקיומו שם הוא כתוצאה מיצירת הבור.
"נכון."

Micha Ulman  יום השוויון, 2009-2005, בטון וזכוכית. צילום: מוזיאון ישראליצירה של פעמיים בשנה

ב-1972, הוזמן אולמן ליטול חלק בפרוייקט אמנותי שנקרא "מצר-מסר". במהלך הפרוייקט, הוחלפו אדמות בין הקיבוץ היהודי מצר והכפר הערבי השכן מסר. הרעיון של שוויון כתנאי לדיאלוג, חוזר שוב בעבודה "יום השיוויון" (2009) הנמצאת במוזיאון ישראל. אולמן בנה חדר תת קרקעי שפעמיים בשנה, בצהרי ימי השוויון השנתיים (מרץ וספטמבר), נוצר ריבוע אור השווה בגודלו לריבוע חושך החטוב על קיר בתוך החדר. בשני פרוייקטים אלו, מודגש הרעיון של דו-שיח שיוויוני. (בתצלום: יום השוויון, 2009-2005, בטון וזכוכית. צילום: מוזיאון ישראל)

איפה אתה כאמן שם את עצמך? אתה מזדהה אם צד אחד או שאתה מוציא את עצמך מהמשוואה הזאת?

אולמן: "יש לי זהות, השאלה כמה היא מורגשת בעבודות. אני חושב שאולי הסיבה שנשארתי תקוע עם הבור זה מפני שהוא מסביר את הזהות שלי. אני מנסה להבין את המקום שלי, המשפחה שלי, הבית שלי. הרבה מאוד עבודות קשורות לבית שלי. הבית קושר אותי לאדמה הזאת למקום הזה למשפחה הזו. אבל מה עם האחר? פה נכנסת העבודה 'מצר-מסר'. דיאלוג מתאפשר רק שיש שיויון בשני הצדדים. העניינים לא ירגעו עד שיהיה שיויון בשני הצדדים. בעבודות החול והברזל הניגודים גדולים מאוד. אך הברזל הופך לאט לאט לחול דרך החלודה ובחול עצמו יש הרבה ברזל. לכן הוא אדום. אך שני הניגודים מתקיימים יחד בצורה אחת. גם זה שייך לדו-שיח".

רבים יפרשו את עבודותיו כעבודות פוליטיות. אולם מטבעם, עבודות פוליטיות נוטות להטיף לצופה ביומרנות. אולמן, מאידך' מציב את הצופה בעמדה שואלת. כך נחשף הצופה לשאלות כנות בנוגע לזהותו. למרות השימוש בחומרים פשוטים ומובנים מאליהם, כמו שמש ואדמה, יצירתו של אולמן מעניקה כר נרחב לפרשנות מבלי לתת תשובה מוחלטת.

אולמן: "מבחינתי הריק של הבור הוא כמו אוויר. דרך תנודות האוויר נוצרת בין אנשים תקשורת. בדו-שיח  אנחנו מעבירים אחד לשני אויר דרך בורות קטנים כך שהאויר קושר אנשים שמדברים. אספקט נוסף זה שהתכולה של הבור אינה חומר אלא רוח. מבחינתי, החלל בתוך הבור הוא החלל בין אנשים. אם מביטים באנשים משוחחים אפשר לראות שהדיאלוג הוא בעצם פעולה פיסולית עם האוויר. יתכן שזו התשובה לשאלה מדוע אינני מוכן לחפור בורות מעבר לקו הירוק. אני מרגיש שהקו הירוק הוא קו של מונולוג ולכן אני לא בעסק הזה. לא מקובל".

בעצם עברנו על מקום כסוג של בעלות, מקום כאירוע ומקום כשפה.

"בהחלט. את השפה גיליתי יותר מאוחר ואני מקווה שאני הולך להתעסק עם זה יותר. השפה קשורה לריק שבתוך הבור. השפה מתחילה בדיבור ואחר כך בכתב. יש הרבה מאוד אויר בשפה.  אוסיף עוד דבר לבני עמנו היושבים בארצות אחרות בנוגע לזהות. זוהי שאלה שמעסיקה אותי עד היום. בבור ישנו יחס מדויק בין אדמה לאויר. ככל שהבור גדול יותר נכנס בו יותר אוויר. נכנסים השמיים. ההוויה היהודית קודמת להוויה הישראלית. היינו בגולה אלפיים שנה ופתאום היהודי מוצא אדמה מתחת לרגליו. היהדות התקיימה אלפיים שנה ללא אדמה, ויש הטוענים כי האדמה היא המקור לכל צרותינו הפוליטיות. זו שאלה ענקית שאני ער לה. סבי היה אדם דתי שחי בגולה. אם נקשר זאת לבור, הרי שבבור יש שני אלמנטים: האוויר של הבור הוא הרוח, ואדמת הבור היא החומר. לדעתי, היהדות היא קודם כל רוח, ורק אחר כך היא ארץ".

יש לציין שהיהדות מתייחסת לאלוה כ"השם", אך גם כ"המקום".

"בהחלט. מילה זו סובלת מפיחות בשפה העברית, אך הבסיס שלה הוא האיזון בין החומר לרוח. אדמה בארץ זו שאלה ענקית ואין מקום בעולם שיהודי מאויים בו כפי שהוא מאויים בארץ ישראל. לדעתי הסיבה לכך היא מכיוון שהאיזון בין חומר ורוח עדיין לא נמצא. המטוטלת בגולה הייתה רוחנית מאוד ובלי שהיתה לנו קרקע. היום המצב התהפך. יש לנו קרקע אך היא מלווה בפחות רוחניות. בעיני, הפוליטיקה בארץ אינה יהודית. לא קיים דו שיח. אך עם זאת, אני חייב לומר כי ההתייחסות שלי ליהודים שאינם חיים בארץ היא לא ביקורתית ולא מתנצלת".

אמן גדול נבחן ביכולתו לייצג סוגיות כואבות במיצגים יומיומיים, פשוטים לכאורה. פסלי הבורות של אולמן מייצגים למעשה פעולה יומיומית ואקראית שבה כולנו התנסנו: חפירת בורות באדמה. אולם בעבודתו מבקש אולמן להעניק לריק בבורות ישות משל עצמו. פסלי הבורות ומיצגי האדמה, מעלים שאלות רבות הנוגעות לתפיסתנו את המקום בו אנו חיים ובמסגרתו אנו פועלים. הם מעניקים להיעדר נוכחות ישותית ולשתיקה עוצמה של צעקה. חפירת בורות ניתפסת כפעולת היפרדות אך למעשה היא פעולת חיבור. חיבור בין שמים לארץ, בין חומרי לרוחני, בין לב ונפש.

 

ISSE_0.jpg

ראיון מיוחד עם הזמרת הלאומית של ישראל, ששרה לנו כבר 40 שנה ועכשיו חוזרת עם אלבום חדש, "געגועים לנח"ל". דודו חזן, עורך "ישראלים בדרום-מזרח" ומדור אטלנטה ודרמ"ז באתר, משתמש בגעגוע כדי לגלות את ירדנה ארזי מודל 2013

 

לעמוד הראשי

 

הוסף תגובה חדשה