התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

סלבס

ראיון מיוחד עם עידן רייכל: "ישראל היא אחד ממאגרי ומשאבי התרבות הגדולים בעולם"
מאת: דוד חזן, עורך ישראלים ב-SE | פורסם: 19.11.2013 14:36
עידן רייכל סיים זה עתה סיבוב אמריקני שכלל 16 הופעות בפחות מ-3 שבועות. בדרכים, דוד חזן, עורך ישראלים ב-SE, שוחח איתו על אמנות ונסים, רייטינג ואיכות

עידן רייכל בלי הראסטות בהופעה בארה"בעידן רייכל, כבר בלי הראסטות, בהופעה בארה"ב

עידן רייכל הוא אמן עסוק. עסוק מאוד. הנסיעות הארוכות לאורכה של היבשת וההופעות החוזרות על עצמן כמעט מידי ערב, ניכרות מיד בעיניו ובקולו של מי שעד לפני עשור היה חידה בביצת הזמר הישראלי.

"כל מנטור ופסיכולוג ידגיש את החשיבות שבלחיות את הרגע", מסביר רייכל תוך כדי שהוא מחלק הוראות לסובבים אותו. "המרחקים העצומים, המעבר ממדינה למדינה ולאיזורי זמן שונים, הקהל המגוון – כל אלו מביאים אותך למצב שאתה לא תמיד יודע היכן אתה נמצא ולאן אתה הולך. אחת המשימות הקשות בכל מסע הופעות היא לחיות את הרגע וזה מה שאנו לומדים לעשות".

רייכל פרץ למרכז הבמה הישראלית היישר ממרתף בית הוריו בכפר סבא. היו אלה הימים של שלהי האינתיפאדה השניה. מעל גלי האתר הפך שירו של דני בסן "לא קלה היא דרכנו" למעין המנון לאומי. ההתפקחות מחלום המזרח התיכון החדש, הבידוד הבינלאומי, עוררו ברבים את הצורך להיאחז בשאריות הפטריוטיות ובד בבד לשאוף לעולם שמעבר. לעולם שבו המוסיקה והאמנות נקיות מפוליטיקה של חרמות ושנאה. עולם של רב-תרבותיות.

הבחור הצעיר עם הראסטות, הליווי באמהרית, ותמהיל קולות יחודי החוצה תרבויות ויבשות שהעניק לו יחודיות וגיוון - מצאו קרקע פוריה בקהל הישראלי של ראשית המאה ה-21. כך נולד "הפרוייקט של עידן רייכל".

כיצד, במבט רטרוספקטיבי, השפיע מצב הרוח הלאומי של תחילת המאה על ראשית הקריירה שלך?
עידן: "קשה לי להעריך. כשאתה בתוך המחר, כשאתה חי, קשה לך להבין מה הדברים שהובילו להצלחה. אני כן חושב שזה נס גדול שפרוייקט שהביא שירים באמהרית, בערבית, במרוקאית ובפורטוגזית -  זוכה לאהבת הקהל".

עידן רייכל, בוגר להקה צבאית וקלידן מלווה של עברי לידר, ריקי גל וערן צור, נכנס למשרדי חברת התקליטים "הליקון" ובידו תיק עבודות שהפיק באופן עצמאי במרתף הוריו שבכפר סבא.

שיריו, בהם שיתף 30 זמרים יוצאי העדה האתיופית, התקבל בהתלהבות ובשנת 2002 ראה אור אלבומו הראשון, שאת מרבית מילותיו כתב רייכל בעצמו. מתוך האלבום כבשו את מצעדי הפזמונים להיטים כמו "בואי", "אם תלך" ו"הינך יפה" – אחד משני השירים אותם שר רייכל בעצמו. פחות ידוע, שאת ההפקה הרים יחד עם המתופף גלעד שמואלי.

"לשמחתי", אומר ערן, "נוצרה הפלטפורמה הזאת שיכולתי ליצור גם בעצמי, וגם יחד עם גלעד שמואלי שאיתו גם עבדתי על אלבומים אחרים שיצאו בשנים האחרונות. בעשור האחרון זכינו להופיע בכל רחבי הארץ וזו זכות גדולה". 

איך משלבים בין חשיפה רחבה לקהל מאוד מגוון, ובין העשיה האישית והאותנטיות?
"אני לא חושב שיש סתירה בין חשיפה רחבה ומוסיקת מיינסטרים - מצד אחד, ובין יצירה אותנטית ומוסיקת איכות - מצד שני. אמנם קטונתי, אך אני הולך בדרכם של אמני מוסיקת עולם שעשו קריירה בינלאומית - אם זה מרסדס סוסה, שהפכה להיות הפסקול של דרום אמריקה; אם זה אדית פיאף, שהביאה את הסאונד והפסקול הצרפתי לעולם; בוב מארלי, שהביא את המוסיקה הדומיניקנית לכל מקום ובית בעולם; או ה'סושיאל קלאב', שהביאו את המוסיקה הקובאנית לכל בית בעולם - אלו האמנים שמהווים לי השראה גדולה. אמנים ששמרו על האותנטיות שלהם מתוך אהבה גדולה וכבוד למקום ולתרבות מהם הגיעו, אך עם זאת זכו להשיק את המוסיקה שלהם בכל העולם".

ואולי תרבות הרייטינג בסגנון "כוכב נולד" הביאה רבים לחפש מוסיקת איכות?
"תרבות הרייטינג בישראל לא שונה מזו הקיימת בעולם. ממש כשם שלא ניתן לומר שבישראל אוכלים רק ג'אנק פוד. צריך לזכור שבישראל יש גם תרבות רייטינג וגם תרבות איכות. וגם בתרבות רייטינג יש תרבות איכותית שמעודדת מצויינות; וכל אדם רשאי להחליט בעצמו אם זו אמנות ראויה ואם לצרוך אותה או לא. זו תהיה טעות להלקות את עצמנו על תרבות הרייטינג בארץ.

 

"אין הבדל גדול בין ישראל ובין העולם"

אתה נחשב לאחד האמנים הישראלים המופיעים ביותר בחו"ל, האם אתה רואה עצמך עין 'גשר' בין התרבות הישראלית לזו העולמית?
עידן: "אני לא חושב שיש הבדל גדול בינינו ובין העולם. אמנם התרבויות שונות, אך ישראל היא אחד ממאגרי וממשאבי התרבות הגדולים בעולם. החל מהמוסיקה הפילהרמונית שהיא אחת מהטובות בעולם, דרך סצינת מוזיקת הג'ז הפורחת והבולטת ביותר בעולם. ועד מוסיקת הטראנס שהיא מהמובילות בעולם. בסך הכל ישראל מציעה לעולם רמת מצויינות שלא קיימת בהרבה מדינות אחרות. מבחינתנו המחמאה הגדולה ביותר היא שהמדיה בחו"ל מגדירה את הפרויקט שלי כ'פס הקול הישראלי של השנים האחרונות'. כשמישהו שיוצא מההופעה, נכנס אל מאחורי הקלעים ומספר שהחליט לקנות כרטיס טיסה לישראל – זו בשבילי המחמאה הכי גדולה.

"ההבדל בין ישראל וארה"ב הוא בכמות האנשים. בעוד שבארה"ב להקת שוליים איזוטרית יכולה להביא ארבע-מאות איש למופע במועדון חשוך, הרי שבישראל תהיה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אבל דווקא הדוחק הכלכלי, צמצום הקהל והדלות בתקציבי התרבות - מביאים, לדעתי, ליצירותיות הרבה יותר פוריה ולהפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי. אפשר לראות זאת כמעט בכל תחום. יחד עם זה, המגוון החברתי בישראל, שבו קיימים ציבורים שקשה לפרוץ לתוכם - למשל, הערבים והחרדים - מציב אתגר קשה בפני אמן".

בראשית 2005, שלוש שנים לאחר יציאת אלבומו הראשון, הוציא רייכל אלבום שני הנושא את השם "ממעמקים", בו גם קיים שיתוף פעולה נדיר עם הזמרת שושנה דמארי ז"ל. פרט לשיר הנושא, היחיד אותו שר רייכל בעצמו, זכו להצלחה הלהיטים "מכל האהבות", "שובי אל ביתי", "מילים יפות מאלה" ועוד, שדילגו בקלילות לראש מצעד הפזמונים הישראלי תוך שהם מתעלמים מתסמונת התקליט השני.

"אני לא מאמין שקיים דבר כזה 'תסמונת התקליט השני'", סח לי עידן. "מי שחושב שיש תסמונת התקליט השני, סובל מתסמונת התקליט הראשון משום שבעצם אין לו מה להציע. זו קונספציה מוטעית המאפשרת לאנשים לתרץ כישלון הנובע מחוסר מקצועיות וחוסר הגשה. אני לא חושב שפרנק סינטרה, אדית פיאף, שושנה דמארי, שלום חנוך, שלמה ארצי, החברים של נטשה וכו' – חוו את 'תסמונת האלבום השני'".

קשה שלא לתהות על המהות של "הפרוייקט של עידן רייכל" מבלי לחשוב עליו כעין מגננה פסיכולוגית של אמן בראשית דרכו. ובכל זאת, ככל שחולפות השנים, הגיוון באלבומים הופך למורכב יותר והמשתתפים בו מתחלפים.  היכן אתה ממקם את עצמך במנעד הזה? מצד אחד - ליהוק מוצלח,  מצד שני – שיתוף פעולה מעניין עם שושנה דמארי, עם האופרה ישראלית, עם קהילות עולים. האם זהו ביטוי של כור ההיתוך הישראלי?
"כמוסיקאי שחי את הרחוב הישראלי עם עיניים פקוחות, למדתי מהו הטעם הישראלי. אבל זה יהיה יומרני מאוד לומר שאני מייצג מישהו... בכדי לייצג צריך להבחר".

עם למעלה מחצי מיליון עותקים שנמכרו בישראל עד כה, אפשר לקבוע כי הפרוייקט של עידן רייכל עשה למוסיקה הישראלית מה שאחרים לא הצליחו.

סיבוב הופעות בינלאומי אינו חדש לעידן רייכל; וכמדי שנה, הוא יצא לסיבוב הופעות חוצה יבשות, הכולל גם את ארה"ב.

קצת ביקורת: לפני מספר שנים נכחתי במופע שהתקיים במיאמי. היה זה לאחר צאת תקליטו השני של רייכל, "ממעמקים". בשונה מהפעם הקודמת, המופע הנוכחי -  "רבע לשש" שמו – הוא מופע אפור (ממש כמו עטיפת התקליט), נטול קו סגנוני ברור, והותיר במאזין תחושה של חסר; מין מופע של שירים אותם תרצה לשמוע כשאתה תקוע בפקקים של אחר הצהריים בדרכך הביתה מהעבודה. אם באלבומיו הקודמים ביטא רייכל את חיפושיו העצמיים במעמקי ההוויה, בשאיפה לצאת מתוך המסגרת החונקת של קירות ביתו, ובצורך לפרוץ גבולות – הרי ש"ברבע לשש" המוטיב החוזר על עצמו בכל מילות השיר הוא הפשטות.

"בלילה, בלילה, בשעות הקטנות/ התפילות הפשוטות מבקשות" – שר רייכל, ספק על העבר, ספק על העתיד, "וזה מרגיש כל כך פשוט ורגוע/ ואין סופות שמעירות לחיים/ וזה לא מה שתמיד חלמתי/ אבל זה מספיק טוב בשבילי".

ולמי שיחפש את גרסתו של רייכל ל"שיר הפשוט של הלחם" ימצא אותה ב"עולם שלם": "עכשיו פורסים את הלחם/ הכל הופך שוב פשוט/ בעולם הגדול/ כל דמעה שחונקת מחליקה בגרון/ עולם שלם, עולם גדול".

"אכן", מגיב עידן, "בעשיית האלבום ניסינו לשמור על החומרים המוזיקליים בצורה פשוטה מבלי להתחכם שלא צורך. מצד שני, אחד הדברים המעניינים הוא שניסינו לשמר את מוזיקת האלבום במקורה ללא קולם של הזמרים. לכן הוצאנו את האלבום גם בגירסת iTune שבה נעדר קולו של הזמר והמוסיקה עומדת בפני עצמה".

בימים אלו רייכל ובת זוגתו ממתינים להולדת בתם הראשונה. ימים יגידו אם האבהות החדשה תביא לפריחה ועוצמה, או לחיפוש של שקט ופשטות.

דבר אחד בטוח: עידן רייכל כבר אינו רק בוטן מתוק בקרקס.

כל הסיפורים החמים מאמריקה

למוסף ישראלים באמריקה

למוסף סגנון חיים - בריאות, צרכנות, יחסים, רוחניות, הורות, על השולחן

לעמוד הראשי

עשו לנו like בעמוד הפייסבוק ותתעדכנו כל יום

צילום: פייסבוק

 

הוסף תגובה חדשה