התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

סלבס

שבעה למותו: חייו והאמת האחרת של אסי דיין
מאת: מיכל בן חורין, מיוחד ל-ILUSA | פורסם: 07.05.2014 23:50
העיתונאית מיכל בן חורין, שהכירה את אסי לפני 4 שנים ומאז התראו כמה פעמים בחודש, מספרת על ימיו האחרונים ומביאה את המילים האחרונות שאמר וכתב

אסי דיין (משמאל) עם יהורם גאון על סט הסרט "מבצע יונתן" (1977)אסי דיין (משמאל) עם יהורם גאון על סט הסרט "מבצע יונתן" (1977)

ביום חמישי הראשון למאי נפטר איש אחד שטען כי מצפה הוא לרגע הזה כבר שנים. שאין לו כוח כבר לשאת את משקל הנסיבתי והחולף והאקראי שטילטל אותו מיצירה להרס עצמי, מאהבה לאובססיביות, ומיופי חיצוני לנכות הגוף והתמכרותו לריטלין. 

אסי דיין הלך לעולמו כשהוא עדיין לא אמר באמת למה נכנע לאבסורד ונתן לו לזרוק את חייו מפסגת הר התהילה לתהום היגון והבדידות והתקווה לנס; לנס של אהבה. לקסם היצירה האחת, האחרונה,  שתהמם את כולנו בדיוק שלה ובאמת שבה היא חובקת את אנטומיית ההידרדרות הנפשית של האמן האותנטי שחיכה כל חייו לא שתסכימו איתו או שתסלחו לו, וגם לא שתעריצו אותו כאישיות מפורסמת ממשפחת שר הביטחון - אלא שתיתנו לו את האהבה הבלתי מותנת שהגיעה לו. 

ולא בגלל הסרטים שעשה. ולא בגלל התפקידים ששיחק. אלא פשוט בגלל שהיה אדם כזה אחד במינו שלא בגד בשלמות האותנטית שלו - עד כמה שלא עלתה לו בשפיותו, בבריאותו ובחייו.

אסי דיין היה קודם כל אמן. הוא לא יכול היה לתפוס את המציאות והפרקטיות כערך שיכול להתאים לעולמו הפנימי, ולכן תמיד חרד ממנה או זעם עליה; המציאות הזאת של העולם המלא במניפולציות פוליטיות וצביעות חברתית ומוסכמות סתמיות, ויותר מכל, של אהבות אשר תמיד, לטענתו, בגדו בתחינה שלו לעוד צ'אנס אחד, רק אחד אחרון, לדעת אותו באמת ולאהוב אותו למרות הכל.

אסי דיין ב-2014אסי דיין ב-2014

הכרתי את אסי לפני 4 שנים ומאז התראנו כמה פעמים בחודש.  

את הדלת של הדירה החשוכה פתח לי פיליפיני חייכן וכיוון אותי לחדר הסמוך שבו ישב ה"בוס" שלו. 

"בואי, תכנסי", הוא אמר לי בקול עמוק עד צרידות וקם כדי להתקרב אלי. "אני אסי. ואת, מה אמרת שאת רוצה ממני?  אני פשוט כבר לא זוכר הכל. אלצהיימר נעורים כזה. אז על מה רצית שנדבר?"... 

הוא היה שמן. הוא נראה חולה. והוא היה נבוך. 

האיש היפה שלבוש בשחור מהצילומים שזכרתי היה עכשיו זקן וכולו שקוע בתמר שעזבה ובעוד בחורה, שכחתי את שמה, שלטענתו רק השתמשה בו כדי לקבל עבודה בסרט, ואז עזבה אותו בשביל איזה זיון, ובסרט שרק סיים לצלם, ובסדרה על חייו שהוא עדיין עובד עליה... 

הוא היה עצוב. ולא מהאבא עם העין האחת שביטל את מהותו כבר בגיל 12. ולא מכך שהאישה האחת שבאמת כן אהבה אותו למרות הכל, היתה אמא שלו. ולא מהילדים  שקיווה כי יסלחו לו. ולא מהציבור הצבוע שלקח על עצמו לשפוט שאין הסבר או תירוץ למה שעשה לעצמו עם הסמים; ושיש גבול לכמה אפשר להאשים אבא. 

מה שהכי הפריע לאסי דיין עד יום מותו היה שעדיין לא עשה את הסרט שיגיד את זה. שיראה את תהומות חייו כרגעי האמת של המציאות האנושית. העליב אותו שלא הבנו שהוא היה מעבדה חיה של כאב ואכזבה ובדידות, ועד כמה אפשר לסבול מהם כדי לראות דרכם את כולנו עירומים משקר ועבדים לצביעות.

אסי דיין ב-2007אסי דיין ב-2007

חיי ושקרים אחרים

הסביר אסי בתסריט שעבד עליו אך שמעולם לא סיים, “חיי ושקרים אחרים": 

"נשים הן כמו חולות נודדים כאליבי, על פני גדולת ההפרעות של ההרס העצמי, והדיונות מכסות את היראה הפתולוגית שלך מפני הנטישה הגדולה של כל מה שחי, מזווג, מאושר ולא מעוניין בקוצר הרוח והפסימיות שלך...

והבדידות שלך נראית לנשים, ממרחק, כישימון מיותר, זקן ועייף, שלאהוב אותו זאת נסיעה בכביש ללא מוצא.

ואני מתאהב כרגיל בבלתי-אפשרית. כאילו היו טיפות של מים בלב הציה. ואני מתחנף אליהן, ואני פאתטי... ואני אימפוטנט שמזיין להן את השכל כשאני מסתתר מפני הליבידו המת שלי בתוך עמדותיי, ערי-המקלט שלי, שמתוכן אני מטריד אותן, יורה אל ליבן את חומרי-הדמיון וצרורות המילים שנערמו להגן ולהסוות את האין-אונות, ולכבוש אותן בשירים ובסרטים שהן מגיבות להם כמו המשפט של המשורר טי.אס.אליוט, באמצע שירו הגאוני על אהבתו של אלפרד פרופרוק: 'והנשים מהלכות בחדרים, מדברות על מיכאלאנג'לו'"...

כשסיפרתי לו על התוכנית שלי לכתוב סרט על שנות ה-60 שיתרכז בסיפורה של 'משפחת' הרוצחים מנסון, לא לקח לו יותר מיומיים לעשות את עבודת המחקר הדרושה כדי לקבוע שני דברים: "לסרט נקרא Fornever Charles, והוא יהיה חייב להתרכז בסיפור האנושי של ילד מוסדות אומלל... אפשר לעשות מזה סרט גדול".   

אסי דיין בשנה שעברה קורא מספר שיריו באירוע ספרותי

 

 

 

 

אסי דיין בשנה שעברה קורא מספר שיריו באירוע ספרותי ב"בית ביאליק" ברמת גן

 

 

סרט של סטאלון

כשיצא סרטו האחרון, "ד"ר פומרנץ", אסי היה מדוכא. "הא, הקהל לא יכול לסבול את הדכאון של הסרט הזה", הוא סח לי. "הביקורות טובות, אבל לא הולכים לראות סרטים כאלו. מעדיפים את הקאמרון הזה האמריקאי עם כל השטויות שלו. אוהבים כיף לא אמת. רוצים להינות בסרט של סטלון“. 

אסי היה מאושר כששמע שירה טובה. הערך שהיה לו לדיוק בביטוי החוויה הנפשית היה אמנותי ומדעי באותו זמן. הוא התרגש עד דמעות מליאונרד כהן כשהוא שר את "הללויה" והוא היה נלהב כמדען כשהבין עוד פרק בניאורולוגיה או בפסיכיאטריה. האחד הוציא אותו ממסגרות ההסבר ההכרחי, והשני הצדיק את מחלת נפשו במשוואה ניורופסיכיאטרית. 

"את מבינה”, הוא אמר בידענות, “אישיות גבולית הורסת את עצמה, או מתאבדת, או שמאבדת את עצמה לכל אורך חייה - ואני כזה”. 

אסי אכן איבד את בריאותו לכל אורך חייו. 

הייתי מסתכלת בו כשהוא בכאבים, מנסה לגרור את עצמו למסעדה מול דירתו, ומעריצה את הגבורה שלו. בלי בקשה לעזרה ובלי חיוכים של מסכן מגמגם, הוא זז באומץ אל הצעד הבא הכואב עוד יותר. 

וגם כשמכנסיים נפלו לו קצת, הוא בבדיחות הדעת היה אומר למטפל הפיליפיני, מינו, שירים אותם לפני שיאסרו אותו על פעולת טרור. 

וכל הרכלנים הדואגים והמתחסדים שוחרי הגינונים שהיו מתלחשים כשנכנס למסעדה, ואשר לבטח הביעו מילות יאוש ממצבו הגווע של נרקומן ריטלין - מאלו הוא סבל כילד נבגד.

כן, תאמינו או לא, האיש הזה היה אינפנטיל נאיבי שהאמין בחברות עד שהמוות יפריד ורק כשהמוות יכריע. 

הוא נעלב כתינוק ובכה כילד ואהב כנער עד יומו האחרון. 

ולמרות שבריאותו חיבלה ביכולת שלו לתפקד, הוא לא ויתר לעצמו וישב מול המחשב כדי לכתוב את המילה האחרונה שתגיד הכל. התסריט שיהיה כולו האמיתי וקולו האחד, בצבעים טבעיים ובאורך מלא. 

כשסידרת הטלוויזיה על חייו - "החיים כשמועה", הוקרנה בארץ וקיבלה ביקורות מצוינות, אסי לא יכול היה לחגוג את רגעי התהילה שחזרו להם לפתע, כי לטענתו הסדרה לא הצליחה לפתור אותו מאביו, אלא כתמיד הפכה לסיפורו הפאתטי של בן המכור לאביו, למרות כל ניסיונותיו להשתחרר מעול מלכות משה דיין.

כתב אסי:

"אותה אוטוביוגרפיה יכלה להקרא 'החיים משום מה', משום שיותר מ-50% מחיי שם הוקדשו להתעלקות שלי על הביוגרפיה של אבי... 'החיים כשמועה' היא סידרה שהצופה בה מקבל לא פחות משתי ביוגרפיות. היוצרים ביטלו עניינים שונים וחשובים מהביוגרפיה שלי שהפכה שם לאובססיה קלינית ומטאפיסית, סביב ננו-סיכסוך ביני לבין אבי, כאילו כל הזמן קריינתי את עצמי בטון של מארב לילי שאמור ללכוד את משה דיין כשהוא בדרכו למקום שבו יוכל למצוא את בנו".

בבדידותו הנוראית, כפי שקרא לה, ועם בריאותו שהגבילה אותו פיזית כמעט לחלוטין, הוא היה תמיד מוכן להפקיר את כל שנשאר כדי לומר לכולנו את האמת. 

בערב יום הזכרון 2014 מת בישראל לוחם אמת גדול כשהוא לבוש במדים אזרחיים של ישראלי מפוחד מפוליטיקה ואמן מטורף מהאבסורד. ובכל יום הזיכרון לחללי צה"ל, גם על לוחם שכזה יבכה ליבנו ותתגעגע נפשנו.

עד מתי אוכל לשאת
את הצער הזה,

את היגון והעצב 
על הקץ המתקרב?


עד לאן האמת תתרחק?


עד לשקר המוחלט והלוחש
לאדם וחוה להוריד את הא הידיעה


כי לעולם לא יבדילו בין טוב ורע,


כי טוב היות האדם לבדו 
ואין האשה עזר כנגדו


ואינך יודע מה יהיה בשעה הבאה


כי אינך יודע מה קורה בשעה הזו


ומישהו משחק בך 'שבץ נא'


והדרך היורדת היא גם הדרך העולה.


כי האהבה קטנה מהחיבה 
והחיבה מסתירה בתוכה שנאה גדולה


כשאתה מרגיש מיותר ונידחה


ואין לך מקום ואין לך את השעה


שבה המערכת הלימבית תהיה בהכרה


ויהיה לך יתרון על השמש הזורחת
 בזמן השקיעה שלך אל תוך האדמה

עוד הוכחה צנועה לכוח הכבידה.

...ולהיות מפורסם ובכל זאת מיותר 

כמו תגית המחיר שתלויה על גב החולצה שזה עתה נקנתה... ואתה קורע אותה מעורפך!

 

לכל הכתבות החדשות

מחמם את הלב: החיילים "המוגבלים" של צה"ל (וידאו)... סא"ל (מיל') אריאל אלמוג נפצע קשה תוך כדי השתלטות על מחבלים שהתכוונו לבצע פיגוע חבלני, ויצא מבית החולים להרים פרויקט מופלא המשלב צעירים מוגבלים בצה"ל

יום זכרון של דור מאושר... בין יום הזכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות ה-66, פרופסור ידידיה שטרן מסביר מדוע דורנו הוא המאושר באלפיים שנות היסטוריה יהודית

נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שולח לכם איחולים חמים ליום העצמאות... ...וחוזר על מחוייבתו החזקה מתמיד לביטחון ישראל, אבל גם לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני

יום העצמאות ה-66 לישראל בניו יורק: כתובות אנטישמיות וצלבי קרס בברוקלין... קצין המשטרה לשעבר השחית 15 כלי רכב, בית ספר, בית כנסת ו-2 מיבנים השייכים ליהודים. טען שפעל לבדו ולא מטעם צנועה מאורגנת

למוסף ישראלים באמריקה - ישראלים בחדשות, בחברה ובפוליטיקה, בהיי-טק ובפילנטרופיה

למוסף סגנון חיים - כל מה שצריך לדעת כשחיים בארה"ב: בריאות, מחקרים חדשים שימושיים, תזונה ודיאטה, צרכנות, יחסים, רוחניות, הורות ועוד

עשו לנו like בעמוד הפייסבוק ותתעדכנו כל יום

צילומים: בית ביאליק; פליקר / RanZag / ויקיפדיה
 

הוסף תגובה חדשה