התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

סלבס

שנה למותו של אסי דיין: השקרים שאחרי
מאת: מיכל בן חורין, מיוחד ל-ILUSA | פורסם: 08.05.2015 17:09
שבועיים לאחר פטירתו של השחקן והיוצר הישראלי, התקשרו אל כותבת המאמר ממשטרת ת"א ובחקירתה הואשמה באספקת כדורי ריטלין שגרמו למותו של הבמאי. הנה סיפורה

אסי דיין בימיו האחרונים, עם מחברת המאמר מיכל בן חוריןאסי דיין בימיו האחרונים, עם מחברת המאמר מיכל בן חורין

לפני שנה ומספר ימים, ב-1 במאי 2014, נפטר אחד האנשים המרגשים ביותר שהכרתי בחיי, והוא בנחלת האמת שלו - בביתו ובמיטתו שמלאה היתה בספרים שעדיין רצה לקרוא ובערימות של ניירות שבם שירים שכתב ותירגם ותמונות של נשים שאהב או רצה או איבד או העריץ... ותסריט אחד אחרון שעוד לא סיים, "חיי ושקרים אחרים". 

מספר ימים לפני מותו ביקרתי אצלו בדירה.  הוא כרגיל ישב מול המחשב לבוש בחולצת טריקו ירוקה ומכנסי ברמודה אפורות עם גומי. התסרוקת החדשה היתה נוראה... כאילו שסיר הונח על ראשו כשאת הצדדים קיצצו עד כמעט גילוח. "מה התסרוקת הזאת אסי?" שאלתי אותו.

"החליטו לעשות לי תסרוקת מסודרת כזאת. משהו חדש ליום העצמאות. לא יפה?” 

“ממש לא. אתה נראה קצת כמו מנהל בית ספר תוקפני".

הוא צחק. 

הצחוק של אסי תמיד האיר את המציאות של בריאותו המתדרדרת, בדידותו המייאשת, ויותר מכל את יסורי היצירה שלא הצליח לממש... כי זאת שרק סיים מעולם לא מיצתה את מהות השאלה "מי הוא אסי ומה מקומו בעולם". 

***

בראשית דרכו היצירתית, או יותר נכון מגיל צעיר ועד יומו האחרון, אסי נשאב אל תוך תהום האבסורד לא כמציאות פילוסופית אלא בראש ובראשונה כעובדה פסיכולוגית שמיררה כל רגע בחייו. 

"כבר בתיכון", סיפר לי הבמאי האלמותי בועז דוידזון לפני שנים, "הוא היה לוקח כל כדור שהיה יכול להוציא אותו מהדיכאון הזה שלו. הוא אחד האנשים היחידים שאני מכיר שיכול לגמור תסריט בלילה, ותסריט טוב, אבל משהו תמיד רדף אותו. אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. מוכשר כל כך ונראה טוב כל כך, ולמרות הכל תמיד משהו לא נתן לו להיות מרוצה". 

מהיום הראשון שפגשתי את אסי, ולאחר שנרגעתי מהשוק שבלגלות את הפער שבין האיש היפה הלבוש בשחור שזכרתי מהצילומים של שנים קודם לכן, לבין האיש השמן עם הפנים הנפוחות שהילך לאיטו לכורסה הקורבה כדי לשבת כשהוא מתנשם בכבדות ומזיז מפניו המזיעות את השיער הלבן והפרוע שנדבק למצחו, הבנתי או יותר נכון הרגשתי את הקריאה שלו לעזרה שאין להעיז לציין או לקרוא לה בשם. 

"את מבינה", הוא אמר לי, "האנשים רואים אותי ברחוב ומעריצים אותי וקוראים לי גאון ואין להם בכלל מושג על מה אני מדבר באמת. הם רואים ושומעים ומחכים לעוד מרכזי שעשועים. שאסי ישפוך הכל ויכניס אותם לסיפורי הסדינים והסמים ורק יודה כבר, הגיע הזמן, שהכל בגלל האבא הזה וההתמכרות וכמה נשים שלא אהבו אותו. והם נהנים מכל סרט שעשיתי, אבל לא יכולים יותר להינות ממה שיש לי לצעוק אליהם. אפילו סדרת הטלוויזיה עליי, 'החיים כשמועה', הפך להיות משחק מחבואים לגלות איפה משה דיין". 

***

במשך 4 שנים, שהיו האחרונות בחייו, הייתי בקשר עם האיש הזה, ששנים רבות קודם לכן הערצתי מרחוק. ולא בגלל "גבעת חלפון", או "שמיכה חשמלית ושמה משה", וגם לא בגלל "החיים על פי אגפה". 

השנינות שלו וכישרון הכתיבה שלו והצורך התמידי לחשוף צביעות ופרטנזיוזיות באופן כל כך לא מתפשר ולא חנפני, היו בשבילי עילוי. הסלידה שלו מהבורגנות שעטופה ב-brand names וב-name dropping של הבריות בכלל, ובפרט של הישראלים שהגיעו ללוס אנג'לס "לעשות מקולנוע סופרמרקט שלוקח הזמנות, ולהפוך תרבות לכסף ולכל מה כסף יכול לקנות" הקסימה אותי.

הוא לא רק סלד מזה, הוא לא הצליח להפסיק לכעוס על זה. 

"על ארנון מילצ'ן שמעת?" הוא שאל אותי, "כשבאתי לבקר אותו שם לפני המון שנים, הוא הגיע לקחת אותי בלימוזינה וכשנסענו לפגישות אז במטוס פרטי ועם שומרי ראש. מי צריך את כל השטויות האלו?... כל רעיון לסרט שהצעתי לו, הוא הסכים לעשות רק אם תהיה לו שליטה מלאה בתסריט ובעריכה. יש להם שם איזו תבנית לסרטים שמתאימים לשוק וככה הם עובדים.  גבר. אישה. בגידה. הוא נעלם וחושבים שנחטף. היא מתאהבת בשוטר החתיך שעומד בראש החקירה. מבינים שהוא בהוואי עם אשתו לשעבר של  שר החוץ הפקיסטני. השאלה היא אם נחטף או אם הוא בוגד... ואז לוקחים צוות הנדסאים שכותבים את זה. רבתי עם מילצ'ן כל הזמן וגם עם מנחם גולן... יושבים שם בהוליווד, פתח תקווה, אנשים שמחפשים למכור סרטים ולעשות כסף, מדברים על מכוניות וחתיכות ומי קנה את הווילה הכי גדולה עם השדה תעופה בחצר כדי שהעוזרת תוכל להגיע לסופרמרקט, ושהחתיכה של סוף השבוע לא תאחר למספרה... וכל פעם שבועז דוידזון, שאיתו עוד עבדתי בארץ, ושמאז אסקימו לימון גם למד לעבוד על סרטים שעושים כסף ביפן אולי, קנה עוד וילה והחליף את המרצדס, אני חיפשתי כל סם אפשרי כדי לצאת מהדכאון של ההצלחה המגעילה הזאת".

***

שבועיים בערך לאחר יום פטירתו התקשרו אלי ממשטרת תל אביב. הוזמנתי לחקירה בנוגע למותו של אסי דיין. 

"את מבינה שאת נחקרת באזהרה?" שאל אותי החוקר. "את יודעת שאת נחשדת באספקת סמים כבדים לאסי דיין?"

מיד אמרתי שהוא בטח מתכוון לריטלין. "אה!" - 'תפס' אותי החוקר, סובב את כסאו, ובמבט מוכיח אמר לי: "את אמרת ריטלין! אני לא הזכרתי את זה. אז מה יש לך לספר לי על אסי ועל הריטלין שסיפקת לו?"

התמלאתי בגעגוגים לאסי ותיארתי לעצמי מה היה אומר לחוקר הרציני שישב מולי.  אז ככה: הוא היה מוציא מהכיס את אותם כדורים מופלאים, בולע מיד שניים, ולאחר דקה מוציא את מתכנת הכדורים שהופכת אותם לאבקת הרחה, ועם קש משומש וקצת עקום מריח להנאתו עוד ריטלין. ואז, אם החוקר הרציני היה משתומם ומאיים שהולך הוא להוכיח שהשימוש בכמות שכזו אינו חוקי, אסי היה מחייך ואומר לו שיעשה מה שהוא רוצה כי אין פה שום דבר חדש או לא חוקי או הרסני יותר מכל שאר רגעי חייו. 'תבין', הוא היה אומר לו, 'אני בית ספר שלם של ילדים עם בעיית קשב וריכוז. אני חי בזכות הריטלין'".

החוקר הודיע לי שיש לו אינפורמציה והוכחות על כך שאני היא זו שסיפקה לאסי כמויות לא חוקיות של הסם והציע: "בואי נסגור את הסיפור. הבנאדם כבר מת, אז תודי ותספרי לי מה בדיוק היה הקשר ביניכם ומי עוד היה מעורב באספקת הסמים לאסי".

אז בואו נגיד כך: השקר הראשון שלאחר מותו והשקרים שאחרי, הוא שאסי דיין מת ממנת יתר לא חוקית של ריטלין. הוא לא. אסי מת מסיבוכים של בריאות מעורערת ולא יציבה.   

"כשהייתי צעיר, סטודנט", סיפר לי פעם אסי, "פגשתי את ש"י עגנון. והוא, הסופר הגדול והאיש המעמיק, ידע להגיד לי שלא להתעסק במשמעות ההוויה ובכאב הבריאה בסרטים שלי. 'לא צריך', הוא אמר לי. 'תהיה חכם אם תעשה סרטים על המערב הפרוע'. את מבינה, הוא ראה קולנוע כאמנות ההנאה, ולא רצה בסרט להתלבט על משקל הטרגדיה ועל מהות הדרמה שבמציאות האנושית.    ואני תקוע מאז 'גבעת חלפון', שבהומור הראה את האבסורד שבתרבות הצבאית ובמציאות הישראלית בצבעי החאקי, בנסיון לחשוף יותר ויותר את האמת שבקיום ואת האנטומיה של ההידרדרות".

מאז שמת קראתי כתבות, שמעתי ראיונות ופגשתי באנשים, שניסו להנציח את האמן הגדול אבל המעורער ואת האבא האהוב שהיה כה נצרך ומטריד ונעזר בנאמנות ילדיו, והבן שתלוי היה באימו.

די! די כבר לקשקש על מי שהיה צוחק בכל רם מכל הגינונים וההתחסדות והנצחת הכשרון שאחרי מותו. 

זה בדיוק מה שרצה ולא הספיק להגיד בתסריטו האחרון "חיי ושקרים אחרים" שאותו לא סיים. תנו לי, שתירגמה לו את התסריט, וערכה אותו מספר פעמים, לסכם לכם אותו כפי שלדעתי אסי דיין היה עושה:

"כל חיי היו מסע אחד ארוך של עינויים. היצירה שלי תמיד סבלה מאי יכולתי למצוא את מקומי בחברה ואת עצמי באהבה. ידעתי שכדי להיות חלק מכם, עלי לעמוד בצפיות שלכם מבנו של משה דיין ומבחור חתיך ושובר לבבות. לעשות סרטים שיגידו בגבול הפסיכולוגיה שלכם את מה שאני רוצה לחשוף ולהוכיח.  להיות גאה במקורות שלי ולהודות לאל על שקיבלתם אותי ותמכתם בקולנוע שלי. הידרדרתי מהדילמה ומצאתי סמים כדי לישר אותה. אז היום, בתסריט זה, לפני מותי, אני רוצה להראות לכם במדוייק את כל חדרי התהום של אותה דילמה ואותו פחד ואותו כאב ואותה סלידה מאבא דיין, שעינו אותי כל חיי.  וכמה עיוורים הייתם ועיוורים נשארתם לאיש שאני ולמציאות שממנה ברחתי.  אז זהו. לא תמצאו יותר את משה דיין מסתתר בדמעות שלי ולא את האהבה הנכזבת בשיר האחרון שלי. רק את האנטומיה המדוייקת של מסע ההידרדרות שלי, שלדעתי הוא מסע אוניברסלי של כל אמן מחאה על הזבל שמסביבו".  

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה