התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ישראלים באמריקה - חברה ופוליטיקה

"סליחתי לשפה העברית העשירה והתוססת"
מאת: מאיר דורון | פורסם: 23.09.2012 03:46
60 שנים אחרי שנולד בקיבוץ שריד שבעמק, בבית הסמוך לביתו של המשורר העברי נתן יונתן, פרסם עופר סלעי, תושב לוס אנג'לס, ספר פואמות דווקא בשפה האנגלית.

Picture 5_99.png

51dkerxJlgL._BO2,204,203,200_PIsitb-sticker-arrow-click,TopRight,35,-76_AA278_PIkin4,BottomRight,-55,22_AA300_SH20_OU01_.jpg

לא בכל יום תמצאו קיבוצניק ישראלי, יליד הארץ, מסלעי הארץ, שפתאום צץ משום מקום כ... משורר המפרסם ספר פואמות באנגלית, שהופיע לפני מספר שבועות בגירסת קינדל, The Saly's Corner Poetry.

תהיתי באי-מייל אליו, מה הולך כאן, ועופר סלעי ענה לי בחרוזים האלה:
 

אי שם בעמק בין שדות מטעים וכרמים
על הגבעה בקיבוץ שריד, לפני שישים שנים
כמו עוד אחרים נולדתי גם אני עופר
יותר מאוחר נוספה לשמי גם המילה בלופר
בתור ילד היו לי בעיות של עודף משקל
ותאמין לי, זה לא היה קל
בשנים אחר כך, שנקראו אז 'שנות הנעורים'
נסחפתי עם המוסיקה של אז ועם ילדי הפרחים
שיערות שחורות יפות גלשו להן על כתפי
ואמא כועסת דרשה שאסתפר כי מספיק כבר ודי...
לאחר תקופה נוספת בשנות ה-20 המאוחרות, המשיך סלעי לחרוז (בעברית!),
התחילו מהראש לנשור כל השערות
היום אני כבר לא נורא שמן אבל קרח
והאהבה הגדולה שלי היא להתבדח
כי החיים הם לא חיים בלי הומור
וזה נכון לבנאדם לבת-חוה או לחמור
גם הציניות היא תרופה שאני ממליץ לכל נפש
כדי לשרוד בעולם זה המלא שנאה ורפש
לפני מספר חודשים הוצאתי ספר פואמות באנגלית
ואז החלה מתקפת השאלות: "למה לא בעברית?!"
אין לי תשובה ברורה לשאלה...
אחת הסיבות היא אולי עקב היותי חי בגולה.

 

הפזמון למעלה מעיד שבקלות יכולת לכתוב בעברית, שזו שפתך יחד עם כל המטען התרבותי שנושאת שפה בתוכה. אז איך ולמה קיבוצניק ישראלי הופך למשורר אמריקני?

סלעי: "אני לא רואה עצמי כסופר או משורר, אבל אני מאוד אוהב לכתוב שירה. הרעיון להוציא ספר שירים לא היה עולה על הפרק אלמלא נסעתי השנה לארץ לחגוג את יום הולדתי ה-60, ושם הגישה לי אחותי מתנה - ספר עם 22 פואמות שכתבתי. היא דאגה לאסוף, לרכז, לאייר ואני הייתי בשוק גדול ומרגש. משם נולדה ההחלטה להוציא את ספר הפואמות שלי. הן כתובות באנגלית, כי זו השפה בה אני חושב ומשתמש ביומיום. סליחתי לשפה העברית העשירה והתוססת".

האם אתה מושפע ממישהו, מאיזה משורר ענק?

"אינני מושפע מסופר או משורר זה או אחר. אני כותב על אירועים שנוגעים ללבי, רגשות ומחשבות. הכל התחיל ביום שישי אחד אחר הצהריים, כשכתבתי אי-מייל 'שבת שלום' לחברים. איכשהו זה הפך להרגל, נוספו שורות, נוספו חרוזים, גדל מספר המתעניינים, צירפתי את תמונתי והפינה הקטנה תפסה תאוצה והפכה ל"פינה של עופר למה-לא-ככה". התגובות מהחברים ומשאר האנשים שנוספו לרשימת המכותבים עודדו אותי להמשיך ולכתוב. כנראה שהכל היה קיים בפנים וחיכה להזדמנות לצאת. דברים לא קורים סתם כך באוויר ולכל דבר יש אחיזה ושורשים".

...אז ספר מאיפה באת ואיך ולמה הגעת לארה"ב?

"היתה לי ילדות נהדרת ופסטורלית בקיבוץ שריד, בעמק יזרעאל, ליד עפולה של הגרעינים. בקיבוץ שיחקתי ושרתי במקהלת הילדים. אבי, ישראל סלעי ז"ל, היה מורה ומחנך וראש תנועת 'השומר הצעיר' בתחילת שנות ה-60. עם אבא טיילתי הרבה בשבילי ישראל למרות שאת העיר תל אביב (שם גרו סבי וסבתי) אהבתי לא פחות, בעיקר את רחוב דיזנגוף ואת שפת הים.

בילדותי חייתי שנתיים בברזיל, כשאבי עשה שם בשליחות של העלאת בני נוער מדרום אמריקה לישראל. אבי אהב לשיר, אבל היה זייפן גדול אני מוכרח להגיד. חברו הטוב ביותר של אבי, היה ידידנו ושכננו מהקיבוץ המשורר נתן יונתן ז"ל, שכתב את "חופים", "שוב יוצא הזמר", "שיר אהבה ישן", "האיש ההוא" ועוד הרבה. את ספר שיריו קיבלתי כמתנת חתונה והוא שמור אצלי עד היום. בנו, ליאור יונתן ז"ל, היה חברי הטוב ביותר מחיתול עד מדים ובמלחמת יום כיפור ב-1973, לאחר שנפל בקרב, זאת היתה לי אבדה קשה.

עד היום אני אוהב את מוסיקת הרוק הישן של שנות ה-60- וה-70, את ה"אבנים המתגלגלות", "הנשרים", "הפינק פלויד". שיר טוב מסוגל עד היום להוריד דמעה מעיניי וגם להוריד אותי מהפרי-ויי - ופשוט לשבת ולהאזין.

ב-1979 הגעתי לביקור באמריקה - לתהות על קנקנה של המדינה הזאת... ואני עדיין כאן - בודק ותוהה וטועה. בהתחלה למדתי כאן משחק, אבל מהר מאוד הבנתי שצריך גם איכשהו להתקיים - ומאז אני עובד במפעל, בניהול תכנון ויצור".

בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים כתב אביו של עופר, ישראל סלעי, שהיה מזכיר הקיבוץ באותה תקופה, יומן קצר שבו כתב על "הימים הנוראים של מלחמת יום כיפור". הנה קטעים ממנו (כפי שפורסמו בעלון של קיבוץ שריד):

130 חברי שריד בחזית הקרב. החברים בבית עובדים, לרוב שותקים ומתוחים. מגיעות גלויות מהמגוייסים, שיחת טלפון, רמז. תמי שוייצר לא מקבלת כל אות מעוזי. היא מסתובבת חיוורת, חרדה. כמעט רועדת. ניסיתי ככל יכולתי המוגבלת להרגיע ולעודד. תמה המלחמה, עוזי שב הביתה בשלום. בפגישה הראשונה איתו אמרתי לו: "עוזי, איך לא שלחת לתמי גלויה, סימן חיים?" ותשובתו האופיינית: "לא קיבלתי פקודה לשלוח גלויה, הפקודה הייתה לגרש את המצרים".

13 באוקטובר, מוצאי שבת
הקיבוץ באפלה, החברים מתכנסים על רחבת חדר האוכל,
נתן פלד (שר הקליטה) מספר על מאורעות המלחמה, על אי הוודאות ואומר כי הקורבנות רבים, ורק ביום ראשון ימסרו לראשונה את שמות הנופלים. מתפזרים בשקט אני אוחז בידה של עדינה, הברכיים רועדות ואני אומר לה: "עדינה מוכרחים לקוות, אך צריך להיות מוכנים להכל".
בבוקר בא קצין העיר עפולה ובידיו שני דפים לבנים ועליהם הבשורות השחורות: ליאור יונתן ונחשון חרמוני. בטרם יצאנו לשביל הייסורים למשפחות, אמרתי לו: "תרשום לך, אם תבוא עם השם עופר סלעי - אל תיגש אליי, לעופר אני לא מזכיר, אני אבא".

ימי מלחמת יום כיפור
הניה - מבשלת במטבח. כבויית עיניים ולוחשת קריאה אחת: אש, אש, אני רואה רק אש. אין כל רמז מיהודה. אליהו אליאסף נוסע לג'וליס, אולי יחזור עם בדל ידיעה ואין. נח מהלך כפוף מעט, חיוור מאוד ושותק...
בעיתון "מעריב" התפרסמו תמונות שבויים ישראלים שהועתקו מעיתון מצרי (את העיתון מצא חייל ישראלי מרמת גן במשאית מצרית שרופה).
הניה הצביעה על אחת התמונות: "זה יהודה", וניצוץ של תקווה בעינייה. נח ספקן ושותק. בערב נסעתי עם אפריים רוזן למשפחה ברמת גן אצלה העיתון המצרי, אולי שם הצילום ברור יותר. מיד עם כניסתנו אמרה לנו האישה: "אתם המשפחה השלישית הנאחזת בתמונה זו וטוענת שזה בנה". מרה הייתה אכזבת המשפחות. שלושתן איבדו את בניהן. יהודה נפל בגשר פירדאן, ב-8 באוקטובר.

Picture 2_168.png

עופר סלעי עדיין אוהב לשחק, והנה הוא בתפקיד... הסנטור ג'ון מקיין (בתצלום למעלה, משמאל) בקליפ ראפ של Baracka Flacka Flames לשיר Hit 'em Up, פרודיה על פוליטיקה ופוליטיקאים:

 

הקישו כאן להציץ בספרו ולרכוש את ספרו של עופר סלעי

 

וידיאו וצילומי מסך / יו טיוב

הוסף תגובה חדשה