התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ישראלים באמריקה - חברה ופוליטיקה

עיר בתנועה 2: החיבוק של ניו יורק
מאת: ניב קייקוב, מיוחד ל-ILUSA | פורסם: 28.02.2013 06:21
"הבטתי בפניהם של הנוסעים בקרון: כל כך מכונסים בעצמם. איש-איש במחשבותיו חי, בעולם הקטן שלו. חלקם אף נראו עצובים. אולי זה רק אני?" רגע מרגש בסאבוויי

להקה ברכבת התחתית"אני עומד בהלם ולא יודע אם לצחוק או לבכות..."

עוד נסיעה בסאבוויי. תחנה אחריי עלה גבר דומיניקני מבוגר עם שקית מלאה באוזניות וניסה בכל כוחו לשכנע את ציבור הנוסעים לקנות זוג.

אף אחד לא הגיב. גם ככה כולם מחוברים לאוזניות ולא טרחו להתייחס אליו בכלל. החיוך ירד משפתיו.

הוא ירד מאוכזב ועבר לקרון אחר לנסות שם את מזלו. "הלוואי ויצליח למכור את כל תכולת השקית", איחלתי לו בלב.

המשכנו בנסיעה.

אחרי שלוש תחנות נוספות עלה המוזיקאי הקבוע בקו הזה. הבחור מנגן בגיטרה ושר בספרדית, תמיד אותם שירים, תמיד עולה מהדלת האחרונה בקרון והולך לאורכו בשאיפה להגיע לכמה שיותר אנשים עד לתחנה הבאה.

נראה כי גם הוא עייף מזה, אבל חייבים להתפרנס איכשהו...

גם במקרה הזה אף אחד לא התייחס.

פה כבר לא רציתי לפספס, שמתי דולר בכובע שלו והוא התאמץ וגייס חיוך קטן כאות תודה.

הבטתי בפניהם של הנוסעים בקרון: כל אחד כל כך מכונס בעצמו. איש, איש במחשבותיו חי, בעולם הקטן שלו. חלקם אף נראו לי עצובים מעט.

אולי זה רק אני? לא יודע.

אומרים שאנחנו משמשים כמראות האחד עבור השני.

אולי אני בעצם מזהה משהו באנשים האלה שקיים בי? 

נזכרתי בקרובת משפחה שלי, אמריקנית שחיה בניו יורק כל חייה, שאמרה לי ממש לפני שהגעתי לכאן:

״ניו יורק זו עיר מדהימה, אבל צריך להיות מוכן אליה. או שהיא מטלטלת אותך ואתה רק מחפש סיבה לברוח ממנה, או שהיא מחבקת אותך אליה חזק כמו אמא שמחבקת תינוק - וזו התחושה הכי טובה בעולם...״.

 

"הלוואי והייתי יכול להזמין את כולם לכוס קפה"

בעודי מסתכל על הנוסעים לא יכולתי שלא להרהר בדבריה. מי מהם מרגיש נאהב ומי באמת לא רוצה להיות כאן?

תמיד יש לי רצון חזק להכיר אנשים חדשים, אני אוהב את העובדה שכל אדם הוא עולם ומלואו וכשאתה מכיר מישהו תמיד יהיה שם סיפור מעניין.

אני מאוד אוהב להקשיב, אבל משהו בנסיעה הזאת גרם לרצון ולסקרנות הטבעית להתגבר מאוד. "הלוואי והייתי יכול להזמין את כולם לכוס קפה", חשבתי.

מולי הייתה תלויה מפת הסאבוויי ופזורת התחנות בעיר. חשבתי על הגודל של העיר הזאת, ביחס למה שאני מכיר מהארץ.

מעבר לניתוק מכל מה שמוכר, מכל מה שגדלתי עליו, קל מאוד להרגיש בדידות בעיר הזאת. גודלה העצום והקשת האינסופית של האנשים עשויים להקשות על תחושת השתייכות.

הגעתי לתחנה שלי. אני יורד והמחשבות רצות לי בראש: איפה אני בכל התמונה הזאת? איך אני מרגיש לגבי המקום שלי כאן?

ברקע אני שומע מנגינה מוכרת. אני נעצר מול להקה שמנגנת בסאבוויי, אני נעמד בהלם ולא יודע אם לצחוק או לבכות.

נגן הסקסופון מנגן את ״א יידישע מאמע״... אמא שלי הייתה שרה לי את זה כשהייתי קטן, כשיר ערש.

הלב החסיר פעימה. הרגשתי את החיבוק הזה של העיר.

חיבוק חזק. מאוד חזק.

כמו שרק אמא יודעת.

 

עיר בתנועה 1: הנחות מוטעות

לאתר של ניב קייקוב 

הלוח הפתוח נפתח לשירותכם: פרסמו מודעה בחינם!

לעמוד הבית של ניו יורק/ניו ג'רזי

 

צילום: ניב קייקוב

הוסף תגובה חדשה