התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ישראלים באמריקה - חברה ופוליטיקה

סיפורי ניו יורק: מויש'ה וקובי נעלמו, הנמל חי ובועט
הטור הניו יורקי של חיים גרינפלד | פורסם: 23.03.2013 01:20
הישראלים שעלו לגדולה ב'ביג אפל' כבר לא עונים לטלפונים, אבל בדרך לברוקלין גילה חיים גרינפלד את PIER 17 והתאהב

פיר 17יש חיים, אפילו נחמדים, אחרי המולת הכרך. Pier 17

ביום שישי בערב התקשרתי ל"מויש'ס" הביתה. סתם בשביל הקטע, אולי גם בשביל הרקורד. הרי פגשתי במשרד את מייסד אימפריית ההובלות הניו יורקית בנסיבות שונות, לעומת כל דורשי טובתו ומלחכי פנכתו, בוודאי שזה יהיה בסדר אם אתקשר. עובדה שהוא גם רשם לי את מספר הטלפון שלו בבית והציע שנבלה יחד.

הייתי משוכנע שהפרזידנט של חברת ההשקעות (כך כתוב על כרטיס הביקור), שההובלות הפכו בה לעניין משני, הוא איש בודד ונטול חברים לחלוטין. את הרושם הראשוני לקביעתי זו קיבלתי בלובי המשרד. העליתי באוזניו סוגיה אקטואלית מהארץ ובתגובה ירה מויש'ה אינספור גינויים למדינה ולתושביה. "מיליונר ממורמר במיוחד", חשבתי ופניתי לענייני.
"משה ישן" - ענתה חברתו לטלפון.
-"אין בעיה", התאכזבתי מעט. "תוכלי למסור לו שיחזיר לי צלצול?"
"יו גאט איט".

לא החזיר צלצול. גם אחרי שעברתי את גיל ההתבגרות התקשיתי להשלים עם העובדה שאין לסמוך על איש, שיש המשקרים בלי להניד עפעף ושמילה היא לא תמיד מילה. לא שהיו לי ציפיות, כן? אחרי הכול מה לי ולמויש'ה. מה בעצם הוא יכול היה להציע לי ולמי בכלל יש כוח לצאת עכשיו מהבית. השלמתי במהירות עם העובדה שאלך לישון מוקדם, לראשונה במהלך שהותי הנוכחית בניו יורק.

בבוקר ירדתי לברודווי, לחפש לאבי עניבה ולאמי משהו מחנויות התמרוקים הרבות שבסביבה. עברתי ליד מה שהייתה פעם מסעדתו של קובי. עכשיו זו מסעדה סינית. נזכרתי שעברתי באחת הטיסות האחרונות לניו יורק על רשימת המסעדות היהודיות וקלטתי גם את 'חלב ישראל', שם מסעדתו של קובי. כשנחתי, שלפתי מתיקי את העיתון המקופל, חייגתי את מספר הטלפון של המסעדה וביקשתי את קובי. הבחורה שענתה לי, בעברית דווקא, לא הכירה אף קובי ולא ידעה על מה אני מדבר.
"אין יותר קובי", חשבתי, "כך חולפת לה תהילת עולם ניו יורקית".

מצאתי עניבה יפה לאבא. נכנסתי לפרפומריה בשדרה השישית וקלטתי את מבטו של המוכר ההודי, שבוודאי קלט מצדו שמדובר בתייר ונקב בסכום גבוה יותר. לא היה לי ספק בכך, אך לא היה איכפת לי לשלם יותר. העיקר שאוכל לסמן עוד וי. נותר לי עוד זמן עד לסיום ההפסקה. קניתי ידיעות אחרונות בדוכן הקבוע ומצאתי מקום על אחד הספסלים המאוכלסים בכל שעות היום, במדרכה המפרידה בין ברודווי לשישית.

הראלד סקוור. נשים באות בימים ישבו בצפיפות יזומה והטילו פירורי לחם שהכינו, מעשה של יום ביומו, לעבר עשרות היונים שטיילו על הרחבה. מימין - האמפייר סטייט. משמאל – 'מייסי'ז', 'טויס-אר- אס' ו'מנהטן מול'. העפתי מבט לכל עבר בפעם המי יודע כמה. בקרוב אתגעגע עד מאוד למראות האלה. דווקא לאלה. עניין מובנה אצלי ולא בלתי הגיוני כשמדובר בי.

גשר ברוקליןנוף נפלא של הנהר וגשריו. ברוקלין ברידג'

חזרתי למשרד. כבר מזמן הפסיקו להתלהב שם מן האורח מישראל. כל עורכי הדין היו עסוקים בענייניהם. גם המזכירה לא התייחסה להחלטתי שיום העבודה מוצה. הערב כבר ירד. יצאתי מן המשרד והלכתי לתחתית. הבטחתי ביקור לחבר טוב בברוקלין וחשבתי שזו הזדמנות מצוינת לצאת ממנהטן ולראות רובע נוסף בעיר הגדולה בעולם.

הנסיעה הייתה ממושכת במיוחד אבל לברוקלין לא הגעתי עקב טעות ניווט קטנה, מביכה ובעצם בכלל לא עקרונית. להיפך. כבר אמר הפילוסוף סנקה שמזל הוא נקודת המפגש שבין ההכנה הקודמת להזדמנות. נותרתי לבדי בקרון, כשקו מספר 3 הגיע לתחנה האחרונה.

ראשי היה טרוד במחשבות בלתי נמנעות על השודד השיכור שעומד להפתיעני מאחור, לגזול את ארנקי ולנפח לי את הפרצוף. התחנה הייתה שוממת לחלוטין. יצאתי מן הרכבת ומצאתי עצמי לבדו ברחוב החשוך. פולטון סטריט. מרחוק ראיתי את הנהר ואת הגשרים המרהיבים הנמתחים משני עבריו והתחלתי לפסוע במורד הרחוב לכיוונם. ככל שהתקרבתי גברה התאורה. האווירה במקום הייתה נעימה ומחויכת והזכירה לי במעט את הגריניץ' וילג'. יש חיים, אפילו נחמדים, אחרי המולת הכרך.

חנויות רבות של מזכרות ניצבו בשני צידיו של הרחוב הצר והחלטתי, כהרגלי, שמשם לא אצא ללא טי-שירט של הביג אפל. כשהגעתי לסוף הרחוב הבחנתי שאני נמצא במתחם העתיק שאין לטעות בו. הגעתי, לגמרי במקרה, לנמל ניו יורק שעל גדת הנהר.

אזור הנמל המה אנשים. הרחובות המרוצפים באבנים גדולות היו סגורים לתנועת כלי רכב. נכנסתי לאזור שוק פולטון ו-PIER 17, מבנה מסוגנן ולא גדול בן שלוש קומות עם עשרות חנויות, בתי קפה ומסעדות, המוקף מרפסות פתוחות שמשקיפות על האיסט-ריבר מכל צדדיו.

גשר ברוקלין ניצב בגאון כמטחווי נגיעה ופסל החרות נצפה מרחוק. מצאתי עניין רב בסיורי הבלתי מקצועי והמשכתי הלאה. במפרץ הקטן עגנו סירות ישנות ופרימיטיביות ומספר אניות משוחזרות המשמשות כמוזיאונים. המשכתי ל'פביליון', מבנה מרשים העשוי זכוכית ופלדה ובנוי כמובלעת בתוך הנהר. נוף נפלא, של הנהר וגשריו, מוארים באור ירח, נשקף מהמרפסות הפתוחות ושלפתי את המצלמה כדי להפיק עוד גלוית נוף.

חזרתי בדיוק באותה הדרך. פחדתי לאבד כיוון כמו שקרה לי לא פעם. קניתי שלוש טי-שירטס יפהפיות וחיפשתי את קו הרכבת לאפטאון.

-

חיים גרינפלד גדל על ברכי החינוך הדתי-לאומי. בוגר ישיבה תיכונית ושירות צבאי בנח"ל המוצנח, תקופות שהטביעו בו חותם הניתן לזיהוי ברור בכתיבתו. לצד עיסוקו בעבר כעיתונאי בעיתון יומי, הוא עובד ב-30 השנים האחרונות במוסד בנקאי גדול.
בשנת 2011 פרסם את ספרו הראשון בעברית ובאנגלית – חיים בכיוון אחד/Life On A One Way Lane.

צרו קשר עם חיים גרינפלד

חיים גרינפלד

הלוח הפתוח נפתח לשירותכם: פרסמו מודעה בחינם!

מטוריו הקודמים של חיים גרינפלד:

סיפורי ניו יורק: הרבה יותר מסתם פארק

בסוף מתרגלים להכל

אמפייר סטייט אוף מיינד

- חזרה לעמוד ניו יורק/ניו ג'רזי

צילומי מסך: יוטיוב/DreieichPictures

הוסף תגובה חדשה