התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

סגנון חיים - רוחניות

יום כיפור תשע"ג: על הסליחה
מאת: אורי דינור | פורסם: 26.09.2012 02:18
"מסתבר כי היאחזות בכעסים על אירועים מהעבר - ככל שהם היו קשים ונוראיים, מעכבת אותנו ומונעת מאיתנו להתקדם בחיינו הבוגרים"...

ID-100101686.jpg
חושבת מה הייתי רוצה לחלוק עם כולם לכבוד היום המיוחד הזה שמצד אחד נורא ומפחיד, שכן בו נחתמים בספר החיים או שמא, חס וחלילה לא... ומצד שני, אומרים הבקיאים ביהדות, זהו יום שהוא כמו פורים, כלומר יום שמח, יום של התעלות הנפש, יום בו נגמרו מבחני הגמר של השנה. הכל כבר נעשה וכל שנותר הוא לנשום לרווחה ולקוות שעשינו כל מה שאפשר על מנת לזכות בשנה נוספת על פני האדמה ובתקווה שהיא תהיה טובה, שלווה, בריאה ופוריה יותר מקודמתה.

שנים למדתי ואף לימדתי התפתחות אישית דרך דרמה ואימפרוביזציה, ומה שחזר על עצמו כאבן נגף בהתפתחות האישית שלי כמו גם בזו של חבריי ותלמידיי, היה הקושי לסלוח למי שפגע בנו, בעיקר בשנים המוקדמות של חיינו. לקח לי שנים רבות של עבודה עצמית ובקבוצה להגיע למקום בו יכולתי להגיד שזהו, סלחתי, ועכשיו אני יכולה לקיים מערכת יחסים אמיתית וקרובה עם יקיריי. אבל גם היום יש ימים בהם אני נאחזת בכעסים מהעבר כתירוץ לחוסר עשיה והתקדמות.

מסתבר כי היאחזות בכעסים על אירועים מהעבר - ככל שהם היו קשים ונוראיים, מעכבת אותנו ומונעת מאיתנו להתקדם בחיינו הבוגרים.
בכל פעם שאנחנו מצדיקים בפני עצמנו מדוע לא לסלוח, שם אנחנו נתקעים.
שם אנחנו מחבקים חזק אל ליבנו אנרגיה קשה וכבדה שלא מאפשרת לנו לנסוק אל מעבר לעננים ולממש את היכולות המיוחדות שלנו.

סליחה, ואני מוצאת עצמי אומרת וכותבת זאת כמנטרה, אינה אומרת כי מה שנעשה לנו הוא מוצדק.
סליחה אינה אומרת, שמי שפגע בנו צדק או שזה בסדר לעשות את מה שעשה, חס וחלילה.
הסליחה בכלל לא קשורה לאדם האחר. הוא לא צריך לדעת ממנה.
הסליחה היא כמו להוריד מעל גבנו שק ענק מלא באבנים כבדות.

או לחילופין הנה הסיפור הבא, שיש טוענים שהוא גם אמיתי, שאירע בבית ספר באירלנד:

בשיעור חברה הטילה המורה על התלמידים משימה: להביא לבית הספר, ביום המחרת, שקית פלסטיק ושק תפוחי אדמה. ביום הבא, משהגיעו התלמידים והביאו עימם את הדברים, ביקשה מהם המורה לחזור אחורה במחשבתם ולעשות רשימה של כל האנשים שלא סלחו להם על דברים שעשו להם או לאחרים במהלך חייהם. ואז, לבחור תפוח אדמה ולרשום עליו את שם האדם עליו הם כועסים ולהחזירו לשקית פלסטיק. התלמידים הוציאו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם והעבירו לשקית הפלסטיק. חלק מהשקיות ראוי לציין, היו כבדות מאוד.

כעת, אמרה המורה, עליכם לסחוב את שקית הפלסטיק עם תפוחי האדמה שלכם לכל מקום ואף לישון איתה בלילה. התלמידים עשו את שצווה עליהם, ונשאו את שק תפוחי האדמה לכל מקום במשך שבוע שלם: לבית-הספר, לחוגים, למגרשי משחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה. 
עם הזמן החלה השקית להכביד על התלמידים יותר ויותר, הם הפכו מודעים יותר ויותר לכובד השקית. הם שמו לב שאט אט החלה שקית תפוחי האדמה להיות מקור ריח רע, שהלך וגבר ככל שהשעות והימים נקפו. תפוחי האדמה החלו נרקבים.

למעשה, יכלו התלמידים בכל רגע לזרוק את השקית לפח, כלומר להניח לכעסיהם על אותם פוגעים ולסלוח, ולשחרר את עצמם מהכובד והסרחון שכרוכים בסחיבת שק מלא בכעס.

אחד התרגילים שחזרתי ועשיתי שוב ושוב היה המשפט הבא שלדעתי אומר הכל:

"________  אני סולחת לך ומשחררת את עצמי, אלא אם כן אני אבחר להשתמש בך כדי לכלוא את עצמי שוב".

הרשו לעצמכם לסלוח - וגם אם צריך שוב ושוב ושוב, לאותו אדם. כי פעם אחת לא מספיקה אם הכאב עמוק ונסחב איתכם לאורך שנים.

הכירו בעובדה שנפגעתם מאוד, אבל גם הסכימו לראות את הפגיעה שאתם ממשיכים לפגוע בעצמכם על ידי חוסר הנכונות לשחרר את הכעס, שנראה כי הוא מגן עליכם מפגיעה נוספת, אבל למעשה הוא מונע מדברים טובים להכנס.
הרשו לאור להיכנס לליבכם. הסדק הראשון בחומת הכאב היא הסליחה. משם כבר הדרך יותר קלה וההר פחות תלול.

שנה טובה, צום קל וגמר חתימה טובה! 


 

צילום באדיבות .freedigitalphotos.net/

הוסף תגובה חדשה