התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

לא רק לנשים

שפעת חורף
מאת: יהודית חזות | פורסם: 20.12.2012 23:24
יהודית חזות חלתה בשפעת. כאשר אחד חולה נדמה לו שכולם חולים. זה כמו שאישה בהריון נדמה לה שכולם בהיריון, או שכאשר אדם שמח הוא רואה את כולם שמחים. לבריאות

חטפה שפעת המסכנה

בחודש דצמבר, כבר יותר קר, בעיקר בערבים קר מאוד.

אני רואה שבעונה זו יותר אנשים מקוררים, או שזה נדמה לי, כי כאשר אחד חולה נדמה לו שכולם חולים.

זה כמו שאישה בהיריון. נדמה לה שכולם בהיריון, או שכאשר אדם שמח הוא רואה את כולם שמחים, וכשהוא עצוב הוא חושב שגם  האחרים עצובים.

אז גם אני  בסוף נדבקתי והתקררתי חזק.

כאשר חולים בשפעת זו הרגשה לא נעימה. כל הגוף כואב, הגרון דוקר, הרבה פעמים יש גם כאב ראש המלווה עם בחילה, השיעול מציק. זה לא נעים.

מה שנשאר לעשות, אם אפשר, זה לשכב בין השמיכות ולישון כמה שיותר.

בסופו של דבר זו התרופה הכי טובה.

ואכן אני ישנה לי כך שעות רבות, מקווה שכל פעם שאתעורר כבר ארגיש יותר טוב.

תוך כדי השינה אני שומעת במעורפל את בעלי מסתובב בבית ועסוק בענייניו.

אני מבחינה בזמן החולף רק לפי אור היום המתחלף בחלון. הנה אור יום נמרץ ומלא, והנה פתאום האור מתכהה, הבוקר כבר חלף והנה הגיע הצהרים, ובלי שהרגשתי כבר חושך ונהיה כבר ערב.

בזמן כלשהו במשך היום התעוררתי. חשתי את גרוני דוקר. הרגשתי שאני צריכה מעט מים כדי לנשום. נזכרתי שקודם, לפני כמה שעות כשפקחתי את העינים, ראיתי ליד עדן החלון שממול כוס מים... אם הייתי רק יכולה להגיע אליה.

אך כום המים רחוקה כרגע.

אני פותחת עין כדי להתאמץ לקום. והנה לשמחתי אני רואה ליד המיטה כוס תה. אני לוקחת ולוגמת ממנה ומרגיעה את השריפה בגרון. איזו הרגשה טובה.

התה אמנם כבר לא היה חם. לפי הטמפרטורה של התה הבנתי שהיא הונחה שם מזמן. אך אני מבינה שבעלי - שמסתובב ומשתדל לעשות את פעולותיו בשקט - מתישהו חשב עלי, שכאשר אתעורר והוא לא יהיה לידי, כנראה שאהיה צמאה מחמת החום הגבוה וארצה לשתות משהו.

מתוך ערפול החושים שאני שרויה בו, אני חושבת: איזו מחשבה יפה זו מצידו וחוזרת לנמנם.

מעשה רגיש אחד שווה אלף מילים.

בשוכבי כך במיטה חולפות במוחי הקודח מחשבות, ומול עיניי עולות תמונות מן העבר.

הנה אני רואה לנגד עיניי תמונה שלא ראיתי שנים רבות: אני ילדה קטנה אולי בת 7 שנים, אני רואה את עצמי הולכת לבקר ילדים מהכיתה שהיו חולים, אני באה אליהם הביתה להביא להם את שיעורי הבית, כדי שעד שהם יחזרו לבית הספר הם יוכלו כבר להשלים את השיעורים שהפסידו (כזכור באותן שנים לא היו טלפונים, פלאפונים, פקסים, או אי-מיילים).

אני עומדת בפתח דלת החדר של הילד או הילדה החולים, שואלת לשלומם, מספרת להם מה היה בכיתה. אני פוחדת להתקרב, כי אני זוכרת שלפני שבאתי הזהירו אותי שאני עלולה להידבק ואולי עדיף שלא אלך. אני מוסרת לאמם את הדפים שהמורה מסרה עם שיעורי הבית והולכת. האמא אומרת לי 'תודה' ואני יוצאת בהרגשה טובה.

אני חושבת כך תוך כדי הזיות על הילדה הקטנה הזו והמעשה היפה שאז עשתה ואני גאה בה.

מעשה רגיש אחד שווה יותר מאלף מילים.

צילום: .freedigitalphotos.net

הוסף תגובה חדשה