התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

ביטחון וטרור

פרסום בלעדי: המתנקשים; פרק מספרם החדש של יוסי מלמן ודן רביב על מלחמות הצללים של המוסד הישראלי
מאת: יוסי מלמן ודן רביב | פורסם: 18.09.2012 11:00
פרק מספרם החדש של יוסי מלמן ודן רביב ובו גילויים חדשים על אופן פעילותה של 'כידון', יחידת החיסולים של המוסד הישראלי, שכל אנשיה חיים כל הזמן בזהות בדויה

spies_cover_0.png"מלחמות הצללים של ישראל" הם תמיד נושא מרתק. וכאשר כותבים עליהם כתב הרדיו הבכיר של CBS דן רביב והעיתונאי הישראלי המוערך יוסי מלמן (בעבר כתב "הארץ" והיום פרשן 'וואלה!'), הדברים גם מתקבלים כאמת תעודית-עיתונאית.
 הספר Spies Against Armageddon: Inside Israel’s Secret Wars יצא לאור לאחרונה בארצות הברית ובגירסתו העברית, "מלחמות הצללים של ישראל", הופיע השבוע בהוצאת 'ידיעות אחרונות'. קיראו ראיון מיוחד על הספר עם יוסי מלמן.

כידון היא אחת היחידות הסודיות ביותר במוסד, אם לא הסודית שבהן. כשמה כן היא, יחידת החוד של הארגון. היא קטנה אך חדה כתער, ולוחמיה – גברים ונשים – באים מיחידות מובחרות בצה"ל או מגופים אחרים של קהילת המודיעין. רבים מאנשי כידון שירתו בסיירת מטכ"ל ובשייטת 13 של חיל הים. אך מה שחשוב יותר הם המיומנויות והכישורים שעליהם לרכוש ולפתח במהלך הכשרתם כלוחמים ביחידה.
אנשי כידון מתאמנים ופועלים בצוותים קטנים של שניים עד ארבעה לוחמים. כל צוות כזה קרוי "חוליה", תזכורת ל"חוליה המבצעית", שמה של יחידת המבצעים הקטנה של השב"כ בשנות החמישים. אף שמספרם של אנשי כידון וגודלה של היחידה לא פורסמו מעולם, אפשר להעריך שכידון פועלת בכל רגע נתון בכמה עשרות חוליות.
המידור וההקפדה על שמירת החשאיות של היחידה הם כה קפדניים, עד שמשרדיה אינם נמצאים במטה המוסד בגלילות. אנשיה כמעט לא מגיעים לשם. במגעיהם עם אנשי מבצעים של קיסריה או יחידות אחרות הם מציגים עצמם בשמות בדויים, ובמבצעים עצמם הם משתמשים בשם שלישי ולפעמים בזהות רביעית או חמישית, הכול לפי הצורך.

האימונים שלהם כוללים כמעט כל מה שניתן להעלות על הדעת, שיהיה נחוץ למבצע מודיעין חשאי ומסוכן ביותר: מעקב, ניעור והתחמקות ממעקב, זיהוי אובייקטים כמו בניינים, מכוניות או אנשים, וכן אימונים בשינון ובזכירה של פרטים קטנים ושוליים ביותר. בתהליך הכשרתם הם מרבים ללמוד כיצד לשנן שמות צופן ולזכור את דרכי הקשר בלי לעורר חשד. בצד שימוש במכשור, הם לומדים גם כיצד לתקשר באמצעות סימנים תמימים של הבעות פנים או סימני ידיים.
אנשי כידון רוכשים גם מיומנויות כמו פריצת מנעולים, צילום והטמנת מכשירי האזנה. הם מתמחים גם בנהיגה בכלי רכב שונים: במכוניות, במשאיות וגם באופנועים, שהפכו כבר במבצעים רבים המיוחסים למוסד לאמצעי התחבורה המועדף על לוחמי היחידה.
כמובן, הם עוברים גם הכשרה ואימונים בשימוש בסוגים רבים של כלי נשק. אימוני הירי כוללים מצבים משתנים. ירי בעמידה, ירי תוך כדי תנועה או מתוך מכונית או אופנוע. כמו כן, הם מתמחים בשימוש בחומרי נפץ, בהרכבתם ובפירוקם. הם לומדים קרב מגע ושימוש בסכינים. טכניקה חשובה אחרת שכבר נעשה בה שימוש היא הפעלת מזרקים או ניעור פחיות משקה עם רעל.
אחת מהתכונות החשובות ביותר ללוחם ביחידה היא קור רוח. יהיו הנסיבות אשר יהיו, אל לו להיות נבוך או להביע הפתעה מהפרעה בלתי-צפויה. תכלית כל הדברים האלה היא לא להפגין מעורבות במשהו חריג.
תיאורים אלה יכולים להישמע כאילו נלקחו מספרות זולה של מותחנים או מסרטי ג'יימס בונד, אך הם אינם פרי דמיונו של מחבר ספרי ריגול. לוחמי כידון הם בראש ובראשונה קציני מודיעין הלומדים מגוון של מיומנויות המסייעות להם לבצע את המשימה. במוסד הם נחשבים לקציני מודיעין לכל דבר ועניין, שאפשר להיעזר בהם כמעט לכל משימה.
חוליות כידון נשלחות למבצעים מורכבים ומסוכנים ביותר של איסוף מודיעין שהנהלת המוסד סבורה כי רק הם יוכלו לבצע אותם. למרות זאת, ובעיקר בשל המידע המועט על היחידה ואנשיה, הם הפכו לשם נרדף בישראל, ובעיקר מחוצה לה, למתנקשים, למחסלים, לרוצחים.
בעקבות פעולותיה של כידון נוצר המיתוס שהמוסד הוא ארגון שייעודו הוא להתנקש, להרוג ולחסל יריבים ואויבים. האמת היא שמאז הקמת המדינה המוסד היה מעורב בכמה עשרות מבצעי חיסול וספק אם מספרם מגיע לחמישים. גם אם הדימוי הזה שדבק בו היה מפריע לו, ספק אם המוסד היה טורח להפריכו. מה עוד, שהדימוי של ארגון קטלני מסייע למוסד להטיל אימה ובכך להגביר את ההרתעה של מדינת ישראל.
נכון הדבר שישראל מאז 1948 שמה על הכוונת שלה ואף הרגה במבצעים "כירורגיים", שלא בעתות מלחמה, מאות טרוריסטים ואנשים שהוגדרו כמסוכנים לביטחונה. אך רוב פעולות החיסול האלה בוצעו על ידי יחידות צבא שחצו את הגבול בפשיטות למדינות אויב או פעלו בשטחים הכבושים בידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים. ייחודן של פעולות אלה היה בכך שצה"ל או ממשלת ישראל נטלו אחריות עליהן. המוסד, לעומת זאת, למעט מקרה אחד, מעולם לא הודה רשמית או לא רשמית כי עמד מאחורי פעולת חיסול כזו או אחרת, המיוחסת או שאינה מיוחסת לו.
הבדל נוסף אך חשוב בין מבצעי התנקשות צבאיים ובין החיסולים, המעטים יחסית, של המוסד, נובע מיסוד ההכחשה. חיילים היוצאים למשימה צבאית יודעים כי יגבו אותם. הם יודעים שמאחוריהם נמצא צבא שלם שייחלץ לעזרתם במקרה הצורך. לוחמי מוסד הנמצאים בזירת הפעולה, לעומת זאת, יודעים כי אם ייתפסו, לא יהיה מי שייחלץ לעזרתם. הם יכולים לסמוך אך ורק על עצמם. במקרה של הסתבכות או כישלון המבצע, ישראל תתקשה מאוד להודות שהיא שלחה אותם ולסייע להם בפומבי. בנוסף, חייל במדים שייתפס הוא איש צבא שנפל בשבי ועומדת לו ההגנה של אמנת ז'נבה. מרגל שנלכד במדינת אויב או בידי ארגון עוין, צפוי לחקירות קשות, לעינויים ואף להוצאה להורג.

yossi-melman-in-shades.jpgDan-Raviv-smiling.png

כותבי הספר, יוסי מלמן (מימין) ודן רביב

עבור המודיעין הישראלי, החיסול הוא האמצעי האחרון. לפני שנוקטים בו מנסים "להכפיל" את היעד ולהפוך אותו לסוכן שלך. שלב מקדים אחר יהיה להזהיר אותו או לאיים עליו. אך אם הוא אינו מפסיק את מעשיו ולא נרתע וממשיך בהם, רק אז ישקלו במוסד או באמ"ן אם לחסלו, וגם אז לא לפני שיביאו בחשבון שיקולים רציניים ורחבים ביותר לגבי תוצאות הפעולה והשלכותיה. ובכל מקרה, הדבר ייעשה אך ורק באישור של ראש הממשלה.
אפשר לחלק את כמה עשרות המקרים שבהם היה המוסד מעורב במבצעי חיסול לשלוש קטגוריות של יעדים: נאצים לשעבר, מדענים או מומחים שונים שסייעו לפיתוח מערכות נשק קונבנציונליות או בלתי-קונבנציונליות של מדינות אויב, ופעילים בכירים או מנהיגים של ארגוני טרור.
המרדף אחרי פושעי מלחמה נאצים היה מוגבל, מזדמן ומעולם לא היה שיטתי או מרכזי וחשוב בסדר העדיפויות של קהילת המודיעין. ככל הידוע, היו שלושה מקרי חיסול. שניים מהם לא פורסמו מעולם ומקרה אחד, ב-1965, הוא של הלטבי הרברטס צוקורס באורוגוואי (ראו פרק 7). אלה היו מקרים נדירים, שבהם המניע היחיד היה נקמה וצדק היסטורי.
חיסול מדענים התחיל עוד לפני לידתה של יחידת כידון. בשנות השישים המוקדמות התמקד המרדף אחר טכנאים, מהנדסים ומדענים גרמנים, שעבדו עבור תוכנית הטילים והנשק של מצרים. המוסד בהנהגתו של הראל הפעיל כלפיהם מסע ציד שיטתי, שתכליתו היתה להרתיע אותם ולגרום להם להפסיק את עבודתם, או לא לקבל את הצעות העבודה שהוצעו להם. במסע הזה כל האמצעים היו כשרים. המוסד איים על בני המשפחה בתקווה שאלה ישכנעו את יקיריהם לחדול מהמעשים. בכמה מקרים נשלחו מעטפות או חבילות נפץ, שבגינם נפצעו חפים מפשע, והיה גם ניסיון לחסל מדען באמצעות ירי (ראו פרק 6). המסע נגד המדענים נועד לא רק לפגוע בהם, אלא גם להרתיע אחרים. הכוונה היתה לשלוח מסר למדענים גרמנים, או אירופים אחרים, שלא כדאי להם לשתף פעולה עם מדינות אויב של ישראל. הפעילות הזו נמשכה פחות משנתיים, ובסופו של דבר נפח מיזם הטילים המצריים את נשמתו בשל כישלונות טכניים ולא כתוצאה ממבצעי המוסד.
בשנות השבעים חידשו המצרים את מיזם הטילים. בתעשייה הביטחונית המצרית הבינו שאין בכוחה לפתח טיל קרקע-קרקע בכוחות עצמה, ומצרים פנתה לממשלת ארגנטינה וביקשה את עזרתה. שתי המדינות פיתחו בשותפות את טיל ה"קונדור". התקדמות המיזם הדאיגה את המודיעין הישראלי. היחידה הטכנולוגית של אמ"ן עשתה מאמץ מוגבר להשיג כל מידע אפשרי על יכולותיו של הטיל. בשנות השמונים נשלח צוות מומחי טילים מטעם אמ"ן לארגנטינה.
בשנים ההן היחסים בין ישראל וארגנטינה, ובמיוחד עם חיל האוויר שלה, היו טובים ביותר. ישראל מכרה לכת הקולונלים (החונטה) ששלטה בארגנטינה ציוד צבאי, ובין השאר שלושים מטוסי "נשר" מתוצרת התעשייה האווירית. מטוס הנשר היה מבוסס על מטוס המיראז' הצרפתי, שאת תוכניותיו גנבו אנשי הלק"ם. מטוסי הנשר השתתפו ב-1982 במלחמה נגד בריטניה על איי פוקלנד וטייסיהם הפגינו ביצועים מרשימים ואומץ לב רב. וכך קרה שנציגים של חיל האוויר הארגנטינאי הכניסו את המשלחת מישראל לבסיס שבו פותח הטיל. הם הציגו בפניהם אב-טיפוס של הטיל ופתחו בפניהם את כל הספרים והתרשימים שלו. מה שלמדו חברי המשלחת היה עוד יותר מדאיג ממה שסברו. התברר שמדובר בטיל אסטרטגי ארוך טווח.
בישראל הוחלט שיש לעשות הכול כדי לשבש ולסכל את התקדמות המיזם המצרי. נעשתה פנייה לממשל האמריקני כדי שזה ילחץ על ממשלת ארגנטינה, שתפסיק את השותפות שלה עם מצרים. במקביל הוטל על המוסד לפתוח במסע הפחדה נגד מדענים אירופים שהשתתפו במיזם. אחד המדענים היה הרמן שמידט, מהנדס גרמני ושותף בחברת המהנדסים "קונסן" שפעלה באוסטריה ובנסיכות מונאקו. החברה ושמידט הועסקו בחוזה מיוחד על ידי ממשלת ארגנטינה והיה להם חלק חשוב בפיתוח הטיל.

 

ID-10021790.jpgהלחץ הדיפלומטי שהפעילה ישראל פעל את פעולתו, וממשלת ארגנטינה הסתלקה מן המיזם, אך במודיעין הישראלי לא יכלו לנשום לרווחה. באמצע שנות השמונים מכרו המצרים את תוכניות הטיל לעיראק של סדאם חוסיין. שמידט החליף תחנות. במקום לטוס לקהיר ולבואנוס איירס, הוא החל לטוס לבגדד.
חייו של שמידט ורעייתו, שגרו בבית מפואר במונאקו, הפכו לפתע לגיהינום. שליט הנסיכות הנסיך רנייה הוציא נגדם צו גירוש. הם עברו להתגורר בריביירה הצרפתית ובדרום שווייץ, אך מצאו עצמם מאוימים. מטלפנים אלמונים התקשרו אליהם ו"הציעו" למהנדס הגרמני להפסיק את קשריו עם סדאם חוסיין. משלא שעה ל"עצות", נשלח אליו מסר תקיף יותר. מכוניתו של שמידט התפוצצה. המפוצצים האלמונים הקפידו שהפיצוץ יהיה בשעה שבה לא יימצא איש ברכב ושלא ייגרם נזק לעוברים ושבים.
שמידט עדיין לא הבין את הרמז. אז דאג מישהו לשרוף את משרדיו בזלצבורג שבאוסטריה. רק אז חדרה אליו ההכרה כי מוטב לו לחדול מהסיוע בפיתוח הטיל והוא ביטל את קשריו עם עיראק. לשמידט ולרעייתו לא היה ספק שהמאיימים, המפוצצים והמציתים היו אנשי המוסד.
שמידט נפטר ב-1990 בפתאומיות מסרטן ריאות, ורעייתו פרנסין היתה בטוחה שאנשי המבצעים של המוסד הם אלה שחיסלו את בעלה וביימו את הרצח כאילו מת ממחלה ממארת. זמן קצר לאחר מכן היא הכירה את נחום מנבר ונישאה לו. על פי עצתו העבירה פרנסין לאנשי אמ"ן תרשימים, תוכניות ושרטוטים של טיל הקונדור העיראקי שהותיר בידיה בעלה הראשון.
הסתלקותו של שמידט מעיראק לא הטרידה את סדאם חוסיין באופן מיוחד. גם לא העובדה שמיזם הטיל קרטע. למנהיג עיראק היו לא מעט תוכניות ומיזמים חלופיים. שאפתנותו הובילה אותו לחתור לפיתוח סוגים שונים של כלי נשק להשמדה המונית. במקביל, הוא ומדעניו חתרו לפתח טילים שיוכלו לשאת את כלי הנשק האלה. טיל הקונדור היה אחד מהם. טילים אחרים היו מבוססים על הסקאד הסובייטי. אך המגלומניה שלו התבטאה אולי בשיאה ברעיון "תותח-על".
סדאם חוסיין לא הסתיר את העובדה שישראל היא אחד היעדים שנגדם יכוון את מערכות הנשק שהוא מפתח. היו לו די והותר סיבות לפעול נגד ישראל, ואחת מהן נבעה מרצונו לנקום בה על תקיפת הכור הגרעיני בבגדד ב-1981. באביב 1990 איים סדאם חוסיין כי הוא "יחרוך מחצית מישראל". בחטיבת המחקר של אמ"ן לקחו את האיומים ברצינות ופירשו אותם כרמז לכוונתו לשגר לעבר ישראל נשק כימי.
החשש בישראל מפני תותח-העל צבר תאוצה. על פניו, הרעיון כי תותח בדמות צינור גדול בעל קוטר עצום יוכל לשגר פגזים לטווח של כשלוש מאות קילומטרים נראה הזוי ולקוח ממדע בדיוני, אך הוא לא היה מופרך כלל ועיקר והיה לו היגיון אווירודינמי. הרעיון נולד במוחו של ד"ר ג'ראלד בול, מדען קנדי גאון.
בול היה מדען כפייתי, שהונע בחייו על ידי רעיון אחד: הרצון למצוא מדינה או חברה שתסכים לממן את "הצעצוע" שפיתח. לשם כך הוא היה מוכן לחבור לכל אחד. לאחר שנדחה על ידי ממשלת קנדה, הוא שכנע את משרד ההגנה האמריקני לממן את המחקר לפיתוח רעיונו. אך לאחר זמן-מה הפסיק הפנטגון את המימון. בול החל לחפש פטרונים חדשים. הוא הציע את שירותיו לאוסטריה ולדרום אפריקה, ובשלב מסוים אף היה בקשרים עם התעשייה הצבאית של ישראל. אך לישראל היו מטוסים וטילים והיא לא נזקקה לתותח-על. על אף שרעיונותיו של בול היו מקוריים, חדשניים ומעניינים, בכל מקום שאליו פנה הבינו כי יש דרכים יעילות ואמינות יותר לפתח אמצעי שיגור ולכן דחו אותו.
וכך, במחצית השנייה של שנות השמונים, נחת בול בבגדד ושבה את לבם של סדאם חוסיין ומדעניו. בול והצוות שהקים החלו לבנות במדבר הסורי את יצירת הענק שלו. ביחידה הטכנולוגית של אמ"ן העריכו כי תותח-העל לא יהיה מדויק, אך אם הפגז שהוא ישגר יהיה גרעיני, הוא יסב נזק רב.

ID-10021790.jpg

ד"ר בול הפך ליעד חשוב של המוסד. ככל שהמידע שהצטבר על אודותיו הלך והתעבה, כן גברה הדאגה מפניו. ההערכה היתה ששום דבר לא יעצור בעדו מלהגשים את חלומו לראות את תותח-העל משגר את פגזיו למרחק של מאות קילומטרים. הגשמת חלומו של בול הפכה לסיוטי הלילה של המודיעין הישראלי. במוסד, שבראשו עמד אז שבתי שביט, גובשה ההערכה כי הדרך היחידה להפסיק את בניית תותח-העל היא להביא לסילוקו של המדען הקנדי.
"המטה" של בול היה בדירה בבריסל שממנה יצא למסעותיו לעיראק. הדירה שכנה בקומה השישית של בניין מגורים מודרני, ברובע אוקלה.
דפוסי הפעולה שגובשו במבצעים נגד המדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים ונגד שמידט אומצו גם במבצע נגד בול. הוא קיבל בסוף שנת 1989 ובראשית שנת 1990 שיחות טלפון מאלמונים, שהזהירו אותו כי יפסיק לעבוד למען המשטר העיראקי. אך בול התעלם מהאזהרות.
במוסד הגיעו למסקנה שצריך להרוג את בול. ראש הממשלה יצחק שמיר אישר את המבצע. חוליות של כידון נכנסו לפעולה והחלו לעקוב אחריו. זמן קצר לאחר מכן הגיעו לבניין שבו התגורר בול שלושה גברים שהציגו עצמם כאזרחי מרוקו ושכרו בו דירה. לבניין היו כמה כניסות. הדירה שהם שכרו לא היתה בכניסה של בול. המפתח שהם קיבלו מבעל הדירה התאים רק לדלת הכניסה שלהם ולא לזו של בול. אבל כניסות הבניין היו מחוברות באמצעות חניון המשותף לכולן.
זה היה סידור נוח. המרוקנים היו קרובים אך רחוקים מבול. גם אם חשד במשהו ונקט אמצעי זהירות, הוא לא היה יכול לשים לב למרוקנים שהתגוררו בכניסה האחרת. ויחד עם זאת, היתה להם גישה קלה יחסית לדירתו. יום אחד במארס 1990, כשבול שב לדירתו, המתינו לו בחדר המדרגות כמה אלמונים ובידיהם אקדחים עם משתיקי קול. הם ירו כמה כדורים בראשו והוא מת במקום.
משטרת בריסל פתחה מיד בחקירה לנסיבות הרצח, אך היא היתה מבולבלת. בהתחלה העריכו חוקרי המשטרה שמדובר היה בחיסול כתוצאה מזיהוי מוטעה. הם סברו שהמרוקנים היו פעילים של ארגון טרור פלסטיני ושהיעד לחיסול היה איש עסקים ישראלי שהתגורר באותה כניסה של בול. גרסה זו פורסמה גם בכלי התקשורת בבלגיה. רק מאוחר יותר, כשבנו של בול סיפר לחוקרים על כך שאביו קיבל במשך שבועות אחדים לפני הרצח איומים בטלפון, הם פנו לחקור כיוונים אחרים. בסופו של דבר, החקירה הגיעה למבוי סתום. המתנקשים היו מקצוענים שביצעו פעולה "נקייה" ולא הותירו אחריהם שום עקבות או ראיות כלשהן.
המבצע בבריסל התאים לדפוס הפעולה של כידון, אך בול היה יעד בלתי-שגרתי. הוא לא היה פלסטיני או ערבי; הוא היה מדען שעבד עבור מדינה מערבית. למוסד, לראש הממשלה ולשרי הקבינט היה קל יותר לאשר חיסולים של פלסטינים, ערבים ומוסלמים. אך כשהמטרה היא אזרח של מדינה מערבית ועוד ידידותית לישראל, כמו קנדה, תהליך האישור מהוסס יותר. ההתנקשות בג'ראלד בול היא ציון דרך חריג בהיסטוריה של מדיניות החיסולים של ישראל. הוא האזרח המערבי הראשון והיחיד, עד כה, שחוסל.
כעשרה חודשים לאחר מכן הוכיח סדאם חוסיין שהוא לא היה זקוק לתותח-העל כדי לנקום בישראל. בינואר 1991, לילה אחד לאחר שצבא ארצות הברית תקף בעיראק, הוא הורה לשגר טילי סקאד לעבר ישראל. במהלך המלחמה, שארכה יותר מחודשיים, נורו לעבר ישראל שלושים ותשעה טילים. אחד מהם לפחות כוון לעבר הכור הגרעיני בדימונה. למרבה המזל, הטיל פגע באזור מדברי ליד ערד, הרחק מדימונה. עצם הניסיון להפציץ את הכור בדימונה התפרש בישראל כפגיעה באחד העצבים הרגישים ביותר שלה.

 

בממשלה ובצה"ל התפתח ויכוח נוקב אם ישראל צריכה להגיב או להבליג, לא רק על דימונה, אלא על עצם מה שנתפס כחוצפה בשיגור הטילים לעבר שטחה. הממשל האמריקני בראשות הנשיא ג'ורג' בוש האב תבע מישראל ריסון. ברק וארנס היו מתוסכלים במיוחד מהלחץ האמריקני וממה שנראה בעיניהם ככניעה של שמיר. הם סברו כי על ישראל היה לבצע מהלך צבאי, משני טעמים: נקמה בסדאם חוסיין ושימור ההרתעה הישראלית. לדידם זו היתה הפעם הראשונה שישראל הותקפה ולא הגיבה. לא ייפלא אפוא שגם אחרי שהסתיימה המלחמה הם המשיכו לדבוק בקו מחשבה זה.
אהוד ברק היה חסיד של מבצעים מיוחדים. הוא הגה רעיון חסר תקדים: להתנקש בסדאם חוסיין. הרעיון היה הרפתקני ומרחיק לכת, ולו מהטעם הפשוט שזו היתה הפעם הראשונה שבישראל הגו תוכנית לחסל מנהיג של מדינה ערבית, ואף החלו בהכנות לכך.
אמנם בעבר נזרקו בדיונים חשאיים רעיונות דומים, כולל הצעה לחסל את נשיא מצרים נאצר, אך אלה לא עברו לשלב התכנון הממשי. למנהיגי ישראל היה תמיד ברור שחיסול של מנהיגים ישנה את כללי המשחק במזרח התיכון ויהפוך את העימות הישראלי–ערבי למכוער עוד יותר. מה עוד שהדבר עלול להכות בפניה של ישראל כבומרנג. אולם ברק הביא את הרעיון לאישורו של הממונה עליו, השר ארנס, והלה אישר לפתוח בהכנות ובאימונים למבצע.
שיטת הפעולה עברה שינויים אחדים. רעיונות שונים הועלו לדיון והוסרו. האימונים נמשכו חודשים ארוכים ובינתיים התחלפה הממשלה. יצחק רבין נבחר בשנית לראשות הממשלה. גם הוא אישר להמשיך בהכנות, אך היה ספקן ביותר באשר לאפשרות מימושן. רבין לא הבטיח לברק שיאשר את המבצע.
אחת ההצעות שנבחנו היתה לשלוח לוחמים של כידון, אך על סמך המידע המודיעיני שהצטבר הגיעו המתכננים למסקנה שזה יהיה בלתי-אפשרי להגיע לקרבתו של סדאם חוסיין, שנע כשהוא מוקף בטבעות של מאבטחים ומשנה את תנועותיו ללא כל הודעה מראש.
לפיכך הוחלט להטיל את ביצוע המשימה על סיירת מטכ"ל. שם הצופן שנקבע למבצע היה "שיח אטד". הוא התנהל בסודיות מוחלטת ובשום מסמך לא פורטה מטרתו. הרעיון המרכזי שלו היה למצוא יום שבו יופיע סדאם חוסיין בציבור בשטח פתוח. סוכנים שהפעילו אגף צומת בעיראק ויחידת האיסוף של אמ"ן 8200, נדרשו להשיג מידע על היום והמקום.
על סמך חלקי מידע רבים ומגוונים שהצטברו, הסתמנה האפשרות כי סדאם חוסיין יופיע, בכבודו ובעצמו, ולא כפיליו, בטקס חנוכתו של גשר חדש, ששוקם לאחר המלחמה, על נהר החידקל. במוסד הטילו על אחד הסוכנים למצוא חדר בבית מלון בבגדד, השוכן במרחק סביר מאתר הטקס אך עדיין בטווח ראייה. על פי התוכנית, הלוחמים של סיירת מטכ"ל היו צריכים להיות מוטסים בחשאי, באמצעות מסוקים, לנקודה מסוימת בעיראק. שם היו אמורים להמתין להם כלי רכב, שיוכנו מבעוד מועד על ידי סוכני המוסד,  שהיו מסיעים אותם לנקודה מסויימת, שממנה  הם היו צריכים לשגר טילי כתף מסוג "מעבר לאופק". במקביל הוכנו גם תוכניות חלופיות לאיתור מקומות אחרים, שאליהם היה אמור להגיע שליט עיראק.
ב-5 בנובמבר 1992, יותר משנה וחצי לאחר סיום מלחמת המפרץ, הגיעו הלוחמים של סיירת מטכ"ל לבסיס צאלים בנגב לתרגיל מסכם. עם הצופים בתרגיל נמנו הרמטכ"ל ברק, ראש אמ"ן אורי שגיא וקצינים אחרים. התרגיל הסתיים באסון. כתוצאה מטעות ומרשלנות החליפו מנהלי התרגיל בין מה שמכונה "תרגיל יבש", שמבוצע ללא ירי עם תחמושת חיה, ל"תרגיל רטוב", שבו יורים תחמושת חיה. התוצאה היתה שטיל שוגר לעבר קבוצת חיילים שביימה את "האויב". חמישה מלוחמי הסיירת נהרגו.
הטרגדיה שמה קץ לחלומות של כל מי שעוד האמין שניתן יהיה להוציא את המבצע מן הכוח אל הפועל. על אף המאמצים של אמ"ן וביטחון שדה לשמור בסוד את פרטי המבצע, אלה דלפו במרוצת השנים. הדיון המפורט בתקשורת עסק גם בסוגיה של התבונה שברעיון. האם היה זה נבון מצד ישראל לשקול ולתכנן מבצע לחיסולו של מנהיג של מדינה שהמלחמה עמה הסתיימה כעשרים חודשים קודם לכן?
גם בלי שתינתן תשובה ברורה, הלקחים מאותו רעיון עוועים הופקו. ככל הידוע, לא הועלה מאז בישראל רעיון דומה לחסל מנהיג של מדינה אחרת. אפילו לא את נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, שקורא ללא הרף ל"מחיקתה" של ישראל ממפת העולם. גם אם אפשר להעריך כי ישראלים רבים, ואולי גם בעולם, לא היו מצטערים אם אחמדינג'אד היה משיב את נשמתו לבוראו.

הקטגוריה השלישית של יעדים להתנקשויות הם פעילים ומנהיגים של ארגוני טרור. המאבק נגד טרוריסטים עלה לסדר היום הישראלי והבינלאומי כבר בעקבות אולימפיאדת מינכן ב-1972 (ראו פרק 10). בקטגוריה זו ראוי לציון מקרה אחד.
ד"ר ודיע חדאד, ממייסדי "החזית העממית לשחרור פלסטין", פרש מארגון האם והקים לעצמו ארגון קטן משלו. חדאד נהנה מסיוע של המודיעין העיראקי ומצא מחסה בתימן. הוא היה דמות ייחודית בנוף הטרור הפלסטיני. פעילים של השמאל הרדיקלי באירופה, שבאו מקבוצות של גרילה עירונית, כמו כנופיית באדר-מיינהוף הגרמנית, נמשכו אליו ואל ארגונו. הוא גייס אחדים מהם והיה גם מפעילו וידידו של רב-הטרוריסטים הוונצואלי, איליץ' רמירס סאנצ'ס, שנודע יותר בכינוי "קרלוס" ושהיה אחראי לשורה של פעולות טרור קטלניות באירופה.
המודיעין הישראלי התעניין בחדאד בעיקר בגלל פעולת טרור אחת שהיה אחראי לה – חטיפת מטוס אייר פראנס ביולי 1976 לאנטבה. המוסד הכריז כי ודיע חדאד הוא בן מוות. תוכנית החיסול היתה קלה יחסית לביצוע. למוסד היה סוכן בארגון שהכיר את מפקדו ואת הרגליו, ובייחוד את חיבתו היתרה לשוקולד בלגי. משנודע על חיבתו לשוקולד הבלגי, הוחלט כי הסוכן ירעיף עליו בכל הזדמנות בונבוניירות משובחות. אחת מהן לפחות הכילה רעל.
חדאד מת ב-1978 בבית חולים במזרח ברלין. סיבת המוות הרשמית היתה סרטן הדם, מחלה שממנה סבל שנים קודם לכן. אולם יש מחלוקת במטה המוסד בשאלה אם חדאד מת ממחלתו או מהשוקולד המורעל.
הלקח שהופק ממותו היה שכאשר מחסלים מנהיג של קבוצת טרור, או בעגת המודיעין "ראש הנחש" – הגוף חדל מלפעול. במיוחד נכון הדבר, כשמדובר בארגון קטן שתלוי ביכולותיו של העומד בראשו.
הלקח הזה יושם מהר למדי אחרי מותו של חדאד. ביולי 1979, "החוליה" של כידון המתינה עם אקדחים מצוידים במשתיקי קול מחוץ לדירתו של זוהיר מוחסן, לא הרחק מבית קזינו בעיר הקיט קאן שבריביירה הצרפתית. הם ירו בראשו מטווח קצר והרגו אותו. מוחסן עמד בראש א-צעיקה, קבוצה פלסטינית שהוקמה על ידי המודיעין הסורי והופעלה על ידיו.
כמו במקרה של ארגונו של חדאד, גם א-צעיקה חדלה לפעול עם מותו של מנהיגה. אלה הן שתי דוגמאות שהמודיעין הישראלי יכול לומר בבטחה כי מדיניות החיסולים הצליחה בהן.
זו גם היתה התקווה מאחורי מבצע חיסול שיזם ראש המוסד שבתי שביט. שביט שירת בסיירת מטכ"ל בשנים הראשונות להקמתה, אחר כך הוא הצטרף למוסד ומילא בו מגוון של תפקידים. הוא החל את עבודתו בתפקיד קצין איסוף זוטר בצומת, שעבד באיראן בתקופת השאה כמפעיל סוכנים בעיראק, בהמשך הצטרף לקיסריה ושם, באגף המבצעים, טיפס עד שהגיע לראשות האגף.
המטרה המיוחדת באוקטובר 1995 היתה ד"ר פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. זהו ארגון קטן שנוסד ב-1981 והוכיח את יכולותיו הקטלניות בתוך פרק זמן קצר.

 

בחייו של פתחי שקאקי לא היה שום סמן או ציון דרך שיצביע על כך שיום אחד יהיה מנהיגה של קבוצת טרור מהמסוכנות שקמו על ישראל. הוא לא ציטט פסוקים מהקוראן והתגאה בידע שלו בספרות אנגלית. הסופר האהוב עליו היה א"מ פורסטר. הוא קרא את כתבי מרקס, למד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת ביר זית בגדה המערבית וסיים לימודי רפואה באוניברסיטת מנסורה במצרים. שם, בהשפעת כמה דרשני דת כריזמטיים, נחשף לרעיונות של האסלאם הרדיקלי. מצויד בתואר רופא, עם התמחות ברפואת ילדים, הוא שב ממצרים ועבד בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, עד שגמלה בו ההחלטה להקים ארגון מיליטנטי ברוח האסלאם שמטרתו להרוג ישראלים.
יכולותיו של הארגון בהנהגתו של שקאקי באו לידי ביטוי בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ועוד יותר מכך בסדרה של פיגועי התאבדות שכוונו לפגוע בהסכמי אוסלו. מאפיין נוסף וחשוב שייחד את שקאקי היה בנכונותו, אף על פי שעמד בראש ארגון מוסלמי סוני, לחבור להנהגה השיעית של איראן, לתמוך בה בהתלהבות וליהנות מתמיכתה. מה עוד שהיה לו הרגל להתגאות בהישגי הארגון בראיונות בכלי התקשורת. כך גם עשה לאחר הפיגוע בבית ליד.
בינואר 1995 הוא שלח שני מחבלים שפוצצו עצמם בטרמפיאדה בצומת בית ליד והרגו עשרים ואחד צנחנים. זה היה בעיצומן של ההתלהבות והתקוות הגדולות בישראל מתהליך השלום עם אש"ף. פיגוע התאבדות זה ואחרים שקדמו לו גרמו לזעזוע בציבור בארץ, והיו מציוני הדרך לספקות שהחלו לקנן באשר לתבונת נתיב ההסכמים שעליו עלתה ישראל.
יותר מכל דבר אחר, הפיגוע בינואר 1995 חרץ את גורלו של שקאקי. החלטת המוסד לחסלו לא היתה עניין של נקמה. ההערכה היתה שאם יחוסל פתחי שקאקי ייפגע הג'יהאד האסלאמי מכה אנושה, שממנה יתקשה להתאושש.
בתיקי אמ"ן והמוסד הצטבר מידע רב על ד"ר שקאקי, על אישיותו, על רעיונותיו ועל פעילי הארגון, אך מידע על תנועותיו היה חסר. למעשה הוא כמעט לא התנייד. לאחר שהשב"כ עצר אותו בשנות השמונים, ובהמשך הוא גורש ללבנון, עבר שקאקי לדמשק והקים שם את מפקדת הארגון. הוא מיעט לעזוב את דמשק ונהנה מסיוע כספי ואחר של המודיעין הסורי, ובעיקר מנדיבותה של איראן. למעט כמה גיחות ללוב, הקו היחיד שעליו נע היה קו דמשק–טהרן.
סוריה לא היתה "ארץ לא נודעת" למוסד ולאמ"ן. למעשה, הלוחמים של המוסד ושל היחידות המיוחדות של צה"ל הגיעו אליה בתדירות גבוהה למדי, למשימות של איסוף מודיעין ולמבצעים מיוחדים. יחד עם זאת, בחינה מדוקדקת של המציאות הובילה את אנשי המודיעין למסקנה שיהיה קשה מאוד להגיע לשקאקי בדמשק, ושיש להמתין בסבלנות להזדמנות שבה שקאקי יעזוב את סוריה. וזה אכן קרה, בזכותו של שליט לוב מועמר קדאפי.
בסתיו 1995 הזמין קדאפי מנהיג של אחד הארגונים הפלסטיניים לבירתו טריפולי. בקרב מנהיגי קבוצות אחרות שישבו בדמשק נפוצה ההערכה כי קדאפי עומד להעניק סיוע כספי נדיב לאותו מנהיג. קציני המודיעין של קיסריה העריכו, על סמך אינטואיציה בלבד, ללא שום מידע מבוסס, כי גם שקאקי יחפוץ לקבל נתח מעוגת התקציב הלובית. אם אכן תחושת בטן זו תתברר כנכונה, הרי שקאקי לא יוכל לטוס מדמשק לטריפולי.
מאז 1988, ובעקבות מעורבות סוכנים לובים בפיצוץ מטוס פאן-אם, הוטלו על לוב עיצומים בינלאומיים שאסרו על קשרי תעופה עמה. הקשר היחיד של לוב עם המערב היה באמצעות מעבורות ממלטה. לכן, אם שקאקי ירצה להגיע ללוב, יהיה עליו לטוס לוולטה בירת מלטה, ומשם לעלות על מעבורת לטריפולי.
במילים אחרות, כל מה שנותר עתה למודיעין הישראלי לעשות הוא לעקוב אחר תנועת המטוסים ורשימות הנוסעים מדמשק למלטה או לאיטליה. ואכן, האינטואיציה של קציני המודיעין של קיסריה הוכיחה את עצמה. מאזינים של 8200 יירטו שיחת טלפון בין דמשק לטריפולי, שבה נידונו פרטי נסיעתו של שקאקי.
גם לוב היתה באותה תקופה תחת כיסוי טוב של המודיעין הישראלי.

לוחמים של המוסד ושל היחידות המיוחדות של צה"ל ידעו להסתנן אליה בקלות יחסית, לרוב כשהם מונחתים מספינות חיל הים בחופיה השוממים של המדינה. קווי התקשורת החשובים שלה נמצאו תחת האזנה. קדאפי היה מטרה ראויה לכיסוי מודיעיני. הוא תמך בארגוני טרור פלסטיניים קיצוניים והיו לו שאיפות להשיג נשק בלתי-קונבנציונלי.
פתחי שקאקי עזב את "הקן" שלו בבירת סוריה, טס ללא מאבטחים לוולטה ומשם המשיך ללוב במעבורת, בהפלגה של כשמונה שעות, לפגישה עם קדאפי. כעבור ארבעה ימים, ב-28 באוקטובר, הוא שב במעבורת לוולטה. זה היה הרגע שבו לוחמי כידון נכנסו לפעולה. על פי התיק על שקאקי, שהיה מצוי באמ"ן ובמוסד, היה ידוע כי הוא מתרשל יחסית בכל הקשור לנקיטת אמצעי זהירות. בכל זאת, ליתר ביטחון, הוא הגיע למלטה חבוש בפאה נוכרית. ההערכה היתה שהוא ישהה באותו מלון שבו שהה בעבר, וזו התבררה כנכונה. שקאקי אף השתמש בדרכון לובי על שם איברהים אל-שוויש, שבו עשה כבר שימוש בעבר.
לאחר שירד מהמעבורת הוא נסע במונית למלון "דיפלומט" ושכר בו חדר. תחושת הביטחון שלו היתה כה רבה שלא היסס לעזוב את חדרו ולצאת למסע קניות. הוא נכנס לחנות של מרקס אנד ספנסר וקנה מתנות לשלושת ילדיו. הדבר עזר עוד יותר לחוליות של כידון לעקוב אחריו. המתנקשים פעלו בדיוק כפי שלמדו באימונים הממושכים שלהם. חוליה של שניים רכבו על אופנוע, וללא היסוס או פאניקה התקרבו אל שקאקי, שצעד עם שקיות הקנייה בידיו. אחד מלוחמי כידון ירד מהאופנוע וירה בראשו שלושה כדורים. שקאקי התמוטט. האקדוחן הוסיף עוד שתי יריות כדי לוודא הריגה. כל הפעולה נמשכה בקושי עשרים שניות.
המתנקשים אספו את התרמילים של כדורי האקדח, עזבו במהירות את זירת הפשע ולא הותירו מאחוריהם שום עקבות או ראיות. לא ניתן היה לגלות שום פרט לגבי האופנועים. הם לא נקנו במלטה, לא נשכרו בה ולא נגנבו, אלא הוכנסו לאי על ידי המוסד. אזרח צרפתי העביר את אחד האופנועים במעבורת מסיציליה. לאחר המבצע הוא נמצא נטוש, נושא מספר רישוי שנגנב מאופנוע מלטזי.
משטרת מלטה הכריזה בתחילה, כי סוחר לובי – זהותו הבדויה של שקאקי – נרצח. אפשר גם ששלטונות מלטה לא היו נלהבים לנהל את החקירה. מפקד המשטרה באי היה ידידו של מפכ"ל משטרת ישראל, אסף חפץ. אפשר שהיתה עוד סיבה לכך: הם לא רצו ששמה של מלטה, שעיקר הכנסתה מתיירות, ייקשר ברצח פוליטי.
רק בחלוף כמה ימים, אחרי שאנשי המוסד עזבו כבר מזמן את האי, ככל הנראה בספינה שהמתינה להם בקרבת החוף, התברר שהנרצח הוא מנהיגו של ארגון הג'יהאד האסלאמי.
ההחלטה לחסל את פתחי שקאקי היתה ההחלטה החשובה האחרונה של ראש הממשלה יצחק רבין, שכשבוע לאחר מכן נרצח בעצמו בידי מתנקש יהודי. אפשר שאם יגאל עמיר לא היה נתפס, היתה קהילת המודיעין של ישראל מגיעה למסקנה, שרצח רבין היה נקמה של הג'יהאד האסלאמי על חיסול מנהיגו.
לפרק זמן מסוים, ההתנקשות בשקאקי התאימה לתיאוריה של המוסד ושל אמ"ן, כי חיסול של מנהיג כריזמטי ודומיננטי של ארגון קטן יחליש את הקבוצה. מחליפו של שקאקי היה ד"ר רמדאן עבדאללה שלח, שנולד בעזה ולימד כלכלה באוניברסיטה בדרום פלורידה שבארצות הברית. עוד לפני ההתנקשות בשקאקי היה שלח נתון למעקב של האף-בי-איי, ונחשד כי גייס כספים לארגון הטרור שלו.
לשלח לא היה כל רקע מבצעי. בשנתיים הראשונות לכניסתו לתפקיד הוא התקשה להנהיג את הארגון. אך אחר כך, בעזרת סיוע סורי ואיראני, הצליח להיכנס לנעליו של שקאקי. הוא שיקם את הג'יהאד האסלאמי והחזיר אותו לכשירות טרוריסטית.

בינתיים, בירושלים התחלפה ממשלה. בנימין נתניהו נבחר במאי 1996 לראשות הממשלה. נתניהו לא האמין בהסכמי אוסלו ורצה להתנער מהם. כשהבין שלא יוכל לעשות זאת, משום מחויבותה הבינלאומית של ישראל, ניסה לשנות את כללי המשחק במשא ומתן עם אש"ף. הוא טבע את הסיסמה "ייתנו – יקבלו", כדי לבטא את ביקורתו על ממשלות העבודה של רבין ופרס, שהרחיקו לכת לטעמו בנכונותם להתפשר עם אש"ף. עמדתו התקיפה של נתניהו רק הגבירה את המוטיבציה של ארגוני טרור קיצוניים להמשיך בפיגועים נגד ישראל ולקעקע עוד יותר את הסכמי אוסלו, שאמינותם הוסיפה והתערערה.
ביולי 1997 שלח החמאס שני מחבלים מתאבדים שהתפוצצו בשוק מחנה יהודה. זו היתה התקפת טרור מתוחכמת. מחבל אחד התפוצץ, וחברו המתין קמעה עד שהגיעו כוחות ההצלה ואז לחץ על חגורת הנפץ שלו והתאבד גם הוא. שישה-עשר ישראלים נהרגו ומאה ושבעים נפצעו.
תוך שעות זימן נתניהו ללשכתו בירושלים את ראש המוסד דני יתום. יתום, אלוף בצה"ל, שהחל גם הוא את שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל, שימש בתפקיד כשנה אך היה עדיין חסר ניסיון בניהול של ארגון ביון מורכב כמו המוסד. יתום היה מזכירו הצבאי של רבין. לאחר הרצח הוא טען באוזני פרס כי רבין הבטיח לו שימונה לרמס"ד. פרס, שחשש כי יואשם שאינו מקיים הבטחה שנתן קודמו, מינה אותו לעמוד בראשות המוסד.
בלשכת ראש הממשלה בירושלים הופתע יתום לשמוע, כי נתניהו דורש ממנו תגובה מיידית ומהירה על פיגוע הטרור של החמאס. הוא לא ניסה להסביר או לשכנע את ראש הממשלה עד כמה דרישה זו מורכבת וקשה לביצוע. במקום זאת, כדי להרשים את נתניהו, הוא נתן בו-במקום את הסכמתו, בלי להביע ולו הסתייגות כלשהי, שהיתה מותירה לו מרווח תמרון.
בשובו ללשכתו בגלילות הוא זימן כמה ראשי אגפים וביקש מהם להמציא לו מטרה ראויה כדי לבצע את הוראת ראש הממשלה להגיב ולפגוע בחמאס. רשימת היעדים נקראת גם "בנק המטרות", והיא כוללת פעילים בכירים בחמאס שאפשר לפגוע בהם. באותה עת, הרשימה היתה מוגבלת ועלובה למדי. למעשה, לא נמצאו מנהיגים או פעילים בחמאס, שיכולים היו להיחשב כמטרות ראויות או ככאלה שניתן להגיע אליהם.
אבל נתניהו הפגין עיקשות וחוסר סבלנות. הוא המשיך לדרוש מיתום לתכנן מבצע תגובה. יתום מצא עצמו נלחץ על ידי ראש הממשלה, ולחץ את הכפופים אליו. מאגפי המודיעין צומת וקיסריה שבו אליו שוב ושוב עם הצעות לפגוע בפעילי חמאס זוטרים. בשלב מסוים נשקלה האפשרות לפגוע בכמה פעילים. אחד היה זוטר מדי. אחר התגורר במדינה אירופית, והיה חשש מהסתבכות עמה, ולכן גם הרעיון הזה ירד מן הפרק. שלישי התגורר באיחוד האמירויות הערביות והיה קשה להגיע אליו. אך מצוותו של ראש הממשלה היתה חזקה על יתום. הוא דרש שוב ושוב מבכירי המוסד: "תביאו לי מטרות," והם מצאו לו את ח'אלד משעל, שחי בעמאן בירת ירדן.
הבחירה של המוסד עוררה שתי בעיות. האחת, משעל לא היה באותה עת מנהיג חשוב בחמאס, אף שהיה חבר בלשכה המדינית של הארגון. הבעיה השנייה, החמורה לאין שיעור, היתה העובדה שירדן היתה בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל בעולם הערבי ונכס אסטרטגי באזור. המלך חוסיין חתם על הסכם שלום עם ישראל ב-1994. הוא נפגש בחשאי, מאז שנות השישים, עשרות פעמים עם מנהיגי ישראל ועם ראשי המוסד.
המודיעין הירדני היה אחד מארגוני הביון שקיימו קשרים אינטימיים עם המודיעין הישראלי, ובכמה הזדמנויות פעלו במשותף נגד הפלסטינים הנתפסים כאויב משותף. הירדנים שיתפו פעולה עם ישראל במאבק נגד הטרור הפלסטיני, מסרו מידע, אפשרו לקציני מודיעין ישראלים לצפות בחקירות של טרוריסטים, ואפילו גילו נכונות להתנקש בפעילי טרור של החמאס והחיזבאללה.

נתניהו ויתום לא שקלו ביסודיות את הסכנה הגדולה ואת הנזק האדיר שעלול להיגרם למרקם היחסים העדין עם ירדן אם תבוצע פעולת התנקשות בשטחה. אך גם בקרב הפורום הבכיר של המוסד היה ליקוי מאורות. למעשה, כמעט כל בכירי המוסד שהיו בסוד הדיונים והתכנונים למבצע תגובה נגד החמאס לקו בקיבעון מחשבתי, נוסח "חשיבה קבוצתית". בכך הם הפכו, למעשה, ל"יס-מנים" של יתום ושל ראש הממשלה. רק בודדים בדרגי הביניים העזו להביע הסתייגות מעצם הרעיון.
המוסד מטבעו הוא ארגון שבכיריו, ובוודאי העומד בראשו, יכולים לעכב או למנוע ביצועו של כל רעיון שמעלה בפניהם ראש הממשלה באמצעות שלוש מילים. אם יאמרו "אין היתכנות מבצעית", אף ראש ממשלה לא יכפה על ראש מוסד לבצע פעולה שבמוסד סבורים כי היא מסוכנת מדי או שלא ניתן להוציאה אל הפועל. זה לא קרה הפעם.
התהליך הואץ בעקבות התקפת טרור נוספת של החמאס בספטמבר. שלושה מחבלים מתאבדים פוצצו עצמם במדרחוב בירושלים. חמישה ישראלים נהרגו ועוד מאה ושמונים נפצעו.
ראש הממשלה היה תובעני עוד יותר. הוא ראה עצמו כ"מר טרור". במצע הבחירות שלו הוא הבטיח מאבק חסר פשרות בטרור. הוא חשב שכל עיכוב בתגובת ישראל לשני הפיגועים מחליש את מעמדו בדעת הקהל ופוגע בדימויו הציבורי.
המבצע לחיסולו של משעל נכנס להילוך גבוה, אך נעשה בחיפזון ותוך שיקול דעת לקוי. ללוחמי יחידת כידון לא היה מספיק זמן להתאמן. עם זאת, הוקדשה תשומת לב רבה לבחירת הנשק שבו יבוצע החיסול. הוחלט שיהיה זה מבצע "שקט" ולא "רועש". משום כך נשללה לחלוטין האפשרות להשתמש במכונית תופת, שעלולה היתה לגרום למותם של עוברים ושבים רבים חפים מפשע. גם ירי באקדחים, אפילו עם משתיקי קול, ירד מן הפרק. כך שלא היה מנוס אלא להשתמש ברעל.
הוא הוכן על ידי מדענים במכון הביולוגי בנס ציונה. הרעל הוכן מחומרים שנועדו לגרום למוות מהיר של הקורבן, אך שיקשו על הרופאים לקבוע את סיבת המוות וייווצר הרושם כאילו הוא מת מוות טבעי, כתוצאה מכשל כלשהו של מערכות פנימיות בגופו, ככל הנראה התקף לב.
הרעל הוכנס למכל התזה קטן, דומה למכל בושם או דאודורנט. חוליית המתנקשים התאמנה ותרגלה את השימוש בהתזה ברחובות תל אביב. במקום המכל עם רעל, הם החזיקו פחיות של משקה קל והתיזו מהן, כביכול מעשה תמים או טעות, על עוברים ושבים. כך הם ביקשו לבדוק ולתרגל את יכולתם להתקרב לאנשים ברחוב מבלי לעורר חשד ולהתיז את החומר בזריזות רבה.
המבצעים יצאו גם לשני סיורים מקדימים בעמאן כדי ללמוד את הזירה. אבל בכל שלבי התכנון והאימונים ניכר היה, כי המתכננים והמבצעים מפגינים שאננות מסוימת ואינם מתייחסים ברצינות גדולה מדי לעובדה כי מדובר במדינה ערבית. נכון שירדן היתה חתומה כבר על הסכם שלום עם ישראל ועל כן ההגדרה של מדינת "יעד" לא חלה עליה, על כל המשמעויות הנובעות מכך, אך היא גם לא היתה מקום רגיל עבור ישראלים, כמו מדינה באירופה.

מספר המשתתפים במבצעי חיסול של המוסד הוא גמיש. הוא נקבע על פי הנסיבות של זירת הפעולה, שיטת החיסול והתנהגות היעד שיש לפגוע בו. במבצע בעמאן השתתפו שמונה לוחמים. כל צוותי הלוחמים הגיעו בהדרגה לבירת ירדן. המידע על ח'אלד משעל היה כמעט מושלם. ידעו היכן הוא גר, כיצד הוא מגיע למשרדי החמאס בעיר, ומי מלווה ונמצא עמו. נקבעו גם דרכי המילוט. רופאה מבית חולים בתל אביב, שעבדה עבור המוסד מפעם לפעם, טסה לעמאן והתאכסנה במלון אינטר-קונטיננטל, יחד עם מישקה בן-דוד, קמ"ן האגף. תפקידו במבצע היה לתאם את הפעולה.
מקובל כי רופא מצטרף למבצעים של כידון ונמצא בכוננות במקרה שאחד הלוחמים נפגע. מה שהיה יוצא דופן הפעם היה, שבתיק העזרה הראשונה של הרופאה נמצא גם נסיוב הנגד, שגם הוא פותח בנס ציונה. הוא הוכן למקרה שאחד הלוחמים יבוא במגע עם הרעל.
ב-25 בספטמבר 1997 המתינו שני לוחמי כידון בכניסה למשרדי חמאס. אחד מהם החזיק במיכל ההתזה. עוד ארבעה לוחמים, בשתי חוליות, היו תצפיתנים. בן-דוד והרופאה המתינו בבית המלון. בקרבת מקום המתינה מכונית ובה מפקד יחידת כידון, שהיה גם הנהג. משעל הגיע יחד עם בתו במכונית נהוגה בידי נהג. נוכחותה ברכב היתה בלתי-צפויה, ובפקודת המבצע, בסעיף המדבר על אפשרות לאירועים בלתי-צפויים, היא לא הוזכרה.
משעל יצא מהמכונית ונותרו בה הנהג ובתו. עד כאן הכול הלך על פי התוכנית. אך מאותו רגע, האירועים החלו להתפתח במהירות ולא על פי הצפוי. הילדה יצאה מן הרכב ורצה לעבר אביה בקריאות "באבה, באבה." הנהג יצא גם הוא כדי להחזיר את הבת לרכב.
אחת משתי חוליות התצפית הבחינה בהתפתחות הבלתי-צפויה. על פי הסימנים, שנקבעו מראש, הם סימנו לחוליית המתנקשים שעליהם לפעול מיד, אחרת הילדה והנהג יפריעו להם להגיע למשעל. התוכנית המקורית היתה להתיז את הרעל באוזנו של משעל, רק אחרי שייכנס לתוך הבניין. אך עתה היה עליהם לעשות זאת על המדרכה ובחזית בית המלון. הזוג ניגש למשעל והתיז את הרעל, אך מכיוון שהקורבן הסתובב בפתאומיות, הרעל לא חדר לאוזנו, אלא הותז על עורפו. עם זאת, שיבוש זה בתוכנית לא היווה בעיה, משום שהרעל נועד לפעול את פעולתו על כל חלק בגוף האדם.
משעל התמוטט מיד. מאוחר יותר, לאחר שחייו ניצלו, הוא אמר: "הרגשתי רעש חזק באוזני. זה היה כמו הלם חשמלי ואז היתה לי תחושת רעד בכל הגוף." תוך זמן קצר הוא החל להקיא והתקשה לנשום.
הנהג, הבת וכמה עוברים ושבים מיהרו לעזרתו. שני המתנקשים, בקור רוח של מקצוענים, התרחקו מהמקום. הם נכנסו למכונית המילוט. בשלב זה אירע עוד שיבוש בלתי-צפוי. באותו זמן צעד לעבר המשרד בלדר של החמאס. הוא היה עד ראייה לכל מה שהתרחש, ורשם את מספר הרישוי של מכונית המילוט.
שני המתנקשים אמרו למפקדם שמישהו מהעוברים והשבים רשם את מספר הרכב. מסיבות שאינן ברורות אחזה פאניקה באחד משלושת אנשי כידון, ושני המתנקשים עזבו את כלי הרכב. ואז הגיע השיבוש השלישי: הבלדר דלק אחרי המכונית, פנה בעקבותיה ימינה לרחוב, ולהפתעתו ראה שהיא עצרה ושני הזרים מתרחקים ממנה במהירות לכיוונים שונים. הוא קפץ מיד על אחד מהם. הלוחם השני עצר את מנוסתו וחש לחלץ את חברו. הוא הכה במיומנות רבה את הבלדר והפילו ארצה. בינתיים הספיקה מכונית המילוט של מפקד כידון להסתלק מהמקום, אך עוברים ושבים נקבצו והקיפו את שני הזרים ואת הבלדר השכוב על המדרכה.
השניים ניסו להסביר שהם תיירים וכי אחד מהם הותקף באופן פתאומי ולכן חברו נחלץ לעזרתו. נראה היה כי הקהל שנאסף השתכנע ועמד לפנות לדרכו, אך לפתע הגיע למקום שוטר. בעוד השניים מנסים להסביר שהם תיירים תמימים מקנדה, עצר השוטר מונית שעברה במקום וציווה עליהם להיכנס לתוכה. בלדר החמאס התאושש בינתיים ונצטווה על ידי השוטר להיכנס גם הוא למונית. זו נראתה כמו סצנה שנלקחה מקומדיית סלפסטיק. אך זה לא היה מצחיק כלל.
אם לוחמי כידון קיוו שהמונית תסיע אותם למקום מבטחים, הרי הם טעו טעות גדולה. הם שמעו את הבלדר צועק כל הזמן לעברו של השוטר: "משעל, משעל." השוטר הורה לנהג לנסוע לתחנת משטרה. שם הופרדו הבלדר ושני לוחמי כידון, והוכנסו לחדרים נפרדים. בפני השוטר שתחקר אותם הם חזרו על גרסתם, שהם תיירים קנדים שהותקפו ללא סיבה ברחוב.
הקצין הבכיר בתחנה התקשר לשגרירות קנדה כדי לדווח כי שניים מאזרחיה מוחזקים בתחנת המשטרה. לאחר זמן-מה הגיע לתחנה נציג של שגרירות קנדה וניהל שיחה קצרה עם השניים. הרושם שהם הותירו עליו לא היה טוב. הוא הגיע למסקנה כי הם אינם בני ארצו.
בינתיים הובהל ח'אלד משעל לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. הידיעה על מעצרם של שני התיירים הועברה מהמשטרה לשירות הביטחון של ירדן. כמה חוקרים של השירות מיהרו לתחנת המשטרה והחלו לחקור את השניים. החקירה היתה קשה. הם ספגו מכות, אך לא נשברו ודבקו בסיפור הכיסוי שלהם. "אנחנו תיירים מקנדה, שהוכו ללא כל סיבה ברחוב," הם אמרו שוב ושוב.
מפקד כידון וארבעת הלוחמים האחרים הצליחו להגיע לבתי המלון שבהם שהו. הם דיווחו לבן-דוד כי חלה תקלה במבצע וכי שניים מחבריהם בצרות. בן-דוד התקשר, גם כן על פי תוכנית קשר שנקבעה מראש, לראש קיסריה במטה המוסד בגלילות. תוך דקות הוא דיווח על התקלה לדני יתום וממנו עבר הדיווח לראש הממשלה.
בתוך כך, בן-דוד נסע במכוניתו לבתי המלון השונים, אסף את הלוחמים והסיעם לשגרירות ישראל בעמאן. אחר כך הוא חזר למלון "אינטר-קונטיננטל" כדי ליידע את הרופאה ולהרגיע אותה. בן-דוד החליט לא להיפטר מנסיוב הנגד, למרות הסכנה שהוא יתגלה וישמש כראיה מפלילה נגדם.

 

שעות אחדות לאחר המבצע הכושל, התקשר נתניהו למלך חוסיין וביקש שייפגש עוד באותו יום עם ראש המוסד. בקשה כזאת נראתה סבירה ושגרתית למדי, והיו כמוה לא מעט בתולדות היחסים בין שתי המדינות. המלך הסכים. באותה עת הוא עדיין לא ידע על מצבו הקריטי של משעל ולא על שני הזרים העצורים.
לתדהמתו של המלך היה זה יתום שהגיע בטיסה מיוחדת שעות אחדות לאחר מכן, וסיפר לו כי המודיעין הישראלי ניסה זה עתה להרוג את משעל. חוסיין התקשה להסתיר את זעמו. "תקעתם סכין בגבי," הוא אמר ליתום. המלך חש תחושה עמוקה של בגידה. במשך שנים הוא היה בעל ברית נאמן של ישראל. הוא דרש מיתום כי ארבעת הישראלים, שמצאו מקלט בשגרירות, יוסגרו מיד לשלטונות. אם לא, כך הזהיר, הוא יורה לכוחות הביטחון שלו לפרוץ לשגרירות בכוח ולחטוף אותם.
יתום, על פי הנחיית ראש הממשלה, הציע למלך פתרון זמני לנטרול הנפיצות של המשבר. "נציל את משעל," הוא אמר. "רופאה ישראלית תזריק לו בבית החולים את נוגדן הרעל." המלך הסכים בשמחה. על פי התיאום שנקבע, הגיע קצין משירות הביטחון של ירדן לפגישה בבית המלון שבו שהה בן-דוד. בן-דוד הציע כי הם ייסעו יחד, כולל הרופאה, לבית החולים. הקצין הירדני, שלא בטח בישראלים ואולי חשש כי הם ינסו בעצם, במקום להציל את חיי משעל, לחסלו, דרש לקבל לידיו את הנסיוב וציווה על הישראלים להישאר במלון. בן-דוד עשה את אשר נתבקש. חייו של משעל ניצלו, ו"המלאכים הטובים" שעשו זאת היו לא פחות מאויביו המרים שזה עתה ביקשו לחסלו.
כחלק מהעסקה שגיבש יתום הסכים המלך כי ראש המוסד יקבל לידיו את שני "הקנדים" העצורים בתחנת המשטרה ויטיסם מיד בחזרה לישראל. גם בן-דוד והרופאה מיהרו לשוב הביתה. לגבי ארבעת הנמלטים בשגרירות, לא הושג פתרון. עם זאת, המלך נרגע במקצת וביטל את כוונתו להורות לכוחותיו לקחתם בכוח.
חלפו ימים אחדים של משא ומתן מתיש, קדחתני ומתוח, עד שנמצא פתרון כולל. לשם כך גויס אפרים הלוי, שפרש כמה שנים קודם לכן מהמוסד. הוא שימש כסגן ראש הארגון ובאותה עת היה שגריר ישראל לאיחוד האירופי. הלוי נחשב למקורב למלך מתוקף תפקידיו השונים במוסד, בעיקר בתקופת היותו ראש תבל. אך במוסד סבורים שמי שפרץ את המבוי הסתום והביא להשגת ההסדר היה דווקא אריאל שרון.
במשך שנים נחשב שרון בחצר המלוכה לאויב מר. המלך חוסיין ועוזריו חששו מפניו, בשל ההתבטאויות שלו כי "ירדן היא פלסטין". הם חששו שאם שרון יהיה ראש ממשלה או יחזור להיות שר הביטחון, הוא עלול להוביל למהלך שתכליתו להפיל את בית המלוכה, להעלות לכס השלטון מנהיגות פלסטינית ולהכריז על הגדה המזרחית כמדינת פלסטין.
שרון, שבאותה עת היה שר לתשתיות לאומיות, כמעט בלשון הלקוחה מהסרט "הסנדק", הציע למלך הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה. הוא רמז כי אם לא יימצא מיד מוצא למשבר, אנשי המוסד עלולים לחזור יום אחד לירדן ולהכות שוב.
השילוב של "שוטר טוב" (הלוי) ו"שוטר רע" (שרון) פעל את פעולתו. סוכם על פתרון למשבר, אך המחיר ששילמה עבורו ישראל היה כבד ביותר, וקשה במיוחד לנתניהו. ישראל נאלצה להסכים לשחרורו מהכלא של מייסד החמאס ומנהיגה הרוחני, השייח' אחמד יאסין. בתמורה הסכימה ירדן לאפשר לארבעת לוחמי כידון הלכודים בשגרירות לחזור לישראל.
באשר למשעל, הוא התאושש והמפגש שלו עם המוות עשה לו רק טוב. בעת ההתנקשות הוא נחשב לזוטר יחסית בהנהגת הארגון. הוא יצא מן ההתנקשות כגיבור, הפך לסמל של המאבק בישראל, ובמהירות רבה היה למנהיג הפוליטי של חמאס במעמד של ראשון בין שווים.
המשבר יושב לכאורה, אבל התחושות הקשות נשארו. המלך חוסיין לא סלח לישראל על בוגדנותה. גם ממשלת קנדה כעסה מאוד על השימוש שעשה המוסד בדרכונים אמיתיים שלה. התברר כי חלק מהדרכונים נמסרו למוסד על ידי צעירים יהודים קנדים שהגיעו לישראל באחת מהתוכניות של הסוכנות היהודית. במהלך שהותם בארץ ניגשו אליהם אנשים, שהציגו עצמם כנציגים של הסוכנות היהודית, וביקשו "לשאול" את הדרכונים באמירה כי זה לטובת המדינה. הצעירים התמימים הסכימו בלי לדעת לאן הם יגיעו ואיזה שימוש ייעשה בהם. ביחידה הטכנית של המוסד הותאמו הדרכונים לנושאיהם. משרד החוץ הישראלי הבטיח לממשלת קנדה, כי הדבר לא יישנה עוד, אך ההבטחה לא קוימה.
ישראל ספגה השפלה קשה במיוחד עם שחרורו של השייח' יאסין. לאחר שהשתחרר מהכלא הוא הגיע לעזה ונשא כמה נאומים בפני קהל עצום, שבהם קרא להמשיך בפעולות הטרור נגד ישראל ושיבח את המחבלים המתאבדים. הוא מילא תפקיד מרכזי בהצתת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. ארבע שנים לאחר מכן, לאחר כמה ניסיונות כושלים, הצליח מבצע משולב של השב"כ ומסוקי חיל האוויר להרוג אותו בפצצה, שהוטלה מן האוויר, כשיצא מביתו בדרכו לתפילה במסגד. יחד עמו נהרגו שבעה בני אדם: בנו, שומרי ראשו ועוזרים אחרים.
שמונה חודשים לאחר מכן מת גם ערפאת. אבל הסתלקותם של שני המנהיגים המרכזיים של העם הפלסטיני לא שינתה ממש את המציאות. במודיעין הישראלי התנהל תמיד דיון נוקב בצומתי הכרעה שונים, באשר לתבונה וליעילות של מדיניות ההתנקשויות. בכל מקרה, ברור כי כאשר מדובר בחיסול של מנהיגים של ארגונים גדולים, כמו אש"ף, החמאס או החיזבאללה, המושרשים עמוק בחברות שבקרבן הם פועלים, ההשפעה היא זמנית בלבד ואינה מחוללת מהפכים דרמטיים.
למעשה, בכל הקשור לשימוש בנשק החיסולים, מצויים המודיעין הישראלי והדרג המדיני במלכוד. במזרח התיכון אתה נתפס כחלש אם אינך מחזיר מלחמה שערה או מכה באויבך. אך כאשר אתה הורג ומחסל את האויב, הרווחים ממעשים אלה הם מוגבלים ותקפים לפרקי זמן קצרים. לכל היותר, הם מסכלים או משבשים את תפקודו של ארגון הטרור לכמה שנים ספורות.
כמה ועדות בדיקה וחקירה מונו בעקבות הכישלון בעמאן. חלקן היו ועדות בדיקה פנימיות במוסד, והן נועדו להפיק לקחים מבצעיים מהפעולה. אחרות כללו בדיקה של ועדת משנה לענייני מודיעין של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וועדה של אישי ציבור. בוועדות אלה ניסה דני יתום בתחילה להסיר מעליו את האחריות ולהטילה על סגניתו, עליזה מגן. אך הוא לא הצליח לחמוק מאחריות. בעקבות הוועדות השונות, התפטרו או הוזזו מתפקידם כמה מבכירי המוסד, כולל ראש אגף קיסריה. מפקד כידון הועבר מתפקידו ואחר כך פרש זועף ומר מהארגון בתחושה שהופקר.
אף שכמה מהסוגיות הרחבות יותר, בכל הקשור לסוגיית ההתנקשות, זכו גם לדיון ציבורי, נושא אחד לא זכה לשום התייחסות. זוהי ההשפעה הפסיכולוגית והאמוציונלית שהיתה לפעולות אלה על לוחמי כידון. האם יש פיקוח ובקרה על מצבם הנפשי? האם העזרה שמעמיד לרשותם המוסד במצבי משבר אישיים מספקת? מהי ההשפעה שיכולה להיות על חייהם משיגורם בידי המדינה למבצעים המסוכנים והרגישים האלה? כיצד משפיע הדבר על היחסים שלהם עם משפחותיהם וסביבתם הקרובה?
רוב לוחמי כידון מאמינים כי הם הורגים למען סיבה טובה, למענה של מדינת ישראל, כדי להציל חיי אחרים. אחרים מביעים במרוצת השנים ספק ואף צער על מה שהם עשו. ברומן "דואט בביירות" מתאר מישקה בן-דוד לוחם בכידון הסובל מנקיפות מצפון על שנכשל במשימה לחסל רב-מחבלים. הוא מחליט על דעת עצמו, בניגוד לפקודת מנהליו, לצאת למבצע חיסול כדי לסיים את המלאכה. אפשר לשער שהעלילה מבוססת על כישלון המבצע בעמאן. שם הספר נועד לרצות את הצנזורה הצבאית. אך אולי בן-דוד רומז לעוד משהו שהוא יודע ואינו יכול לספר.
חודשים אחדים לאחר מכן פרש גם יתום מהמוסד. הוא עשה זאת לאחר כישלון מבצעי נוסף, שבו ארבעה לוחמים מיחידת נביעות, שהיו במבצע של ציתות לקו טלפון של פעיל חיזבאללה, נתפסו בעיר ברן בשווייץ. יתום הוחלף בידי הלוי, שהוזעק מבריסל. כארבע שנים לאחר מכן, כשמונה מאיר דגן להחליף את הלוי, הוא הכין את עצמו היטב לתפקיד הרמס"ד. הוא למד היטב את ההיסטוריה של הארגון. הוא נפגש עם בכירים לשעבר במוסד וקרא ספרות מקצועית. אחד הספרים שקרא היה המותחן של בן-דוד. הוא כה התרשם מהתיאורים בספר, משיטות הפעולה ומהטריקים, עד שבאחד ממפגשיו עם בכירים בארגון הוא אמר להם:
אני רוצה שתהיו יצירתיים כמו הדמויות בספר.

 

לחצו כאן לפרטים נוספים על הספר ולרכישתו

צילום אילוסטרציה CONFIDENTIAL / http://www.freedigitalphotos.net

הוסף תגובה חדשה