התקשרו איתנו | הצטרפו לרשימת התפוצה  |   | 

העולם היהודי

יום כיפור: חוט השדרה של אישיות האדם
מאת: יהונתן גרילק, מיוחד ל-ILUSA | פורסם: 21.09.2015 15:44
מדוע במרכז עבודת יום הכיפורים - היום הקדוש ביותר בשנה, עמדו שני שעירים, עזים זכרים? ומה אפשר ללמוד מגורלם. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל בכל מקום שהם

חתימה טובה

במרכז עבודת יום הכיפורים - היום הקדוש ביותר בשנה עמדו שני שעירים, עזים זכרים.

אחד נשחט והוקרב על גבי המזבח, ואילו חברו נשלח לעזאזל, למדבר שממה. שם הוא הושלך מאחד הצוקים הגבוהים, נפל לתהום והתרסק.

מדוע נבחרו לעבודת היום דווקא עזים, ולא כבשים או בני בקר?

מין העזים בכלל, והשעיר בפרט, מסמלים את העקשנות הטבעית, את הטבע שאינו 'מתכופף' לנוכח השפעה חיצונית, טבע שאינו נשמע לאיש!

הסמליות כאן היא ברורה: בתוככי כל אדם יושב לו 'שעיר' בזעיר אנפין. כל אחד מאיתנו ניחן בכוח עמידה עקשני מול ההשפעות מבחוץ. תכונה איתנה זו היא חוט השדרה של אישיות האדם. ביד האדם לנצל אותה כרצונו, בין לטוב ובין למוטב.

בכוחו של האדם להשתמש בכוח ה'שעיר' שבו כדי לדחות בעקשנות ובעקביות את ההשפעות השליליות הבאות מבחוץ ומנסות לפתותו לפנות אליהן. אדם זה יקבל על עצמו את מרותו של בוראו וקונו ויקנא לה בעקשנות.

לעומת זאת, באותה עקשנות יכול האדם לדחות בכל תוקף כל מרות שהתורה מטילה עליו ולסרב לקבל על עצמו 'עול שמיים', לנוכח העובדה שעול זה מונע ממנו לנהל את חייו על פי רצונותיו ותשוקותיו. הוא יראה ב'טבע', כלומר - בתכתיבי הכוחות הטבועים בנפשו, את אדונו האמיתי, וידחה בשאט נפש את כל מה שנקרה בדרכו ואינו מאפשר לו ללכת בשרירות לבו.

קדושת הקורבן מול אובדן הדרך

שני שעירי יום הכיפורים מסמלים את שתי הדרכים הללו.

מצד אחד עומד השעיר המוקרב על המזבח בבית המקדש. הוא נשחט לאלוקים, ומקבל את קדושת הקורבן. כך הוא האדם הבוחר להקדיש את ה'שעיר' שבו לאלוקים, לשעבד לו את כל עצמותו. הוא זוכה שגופו יתקדש בקדושה אלוקית. קטרבנו האישי אכן ישיג את מטרתו: את הדבקות בבורא עולם.

מצידו השני של המתרס ניצב השעיר לעזאזל. הוא אינו נשחט, ומוציאים אותו מן המקדש כאשר הוא במלוא כוחותיו, ללא הגבלות כלשהן. דרכו פונה לעזאזל, אל המדבר שיד אדם לא נגעה בו, אל הטבע. בטבע המדברי אין חיי בחירה, אין התעלות. שם ניכרים חוקי הטבע, שם מוצא השעיר את מותו. הוא נדחה מעל פני הצוק, ואיבריו מתפרקים.

זוהי דרכו של מי שהטבע הפך לאדונו ולמורה דרכו, במקום שהטבע ישמש אותו כעבד נאמן. סופו לטבוע במצולות החיים הטבעיים ולהתרסק ללא מטרה.

בכל שנה בזמן שבית המקדש היה קיים, הודגמו לנו שתי הדרכים מחדש.

מאז שחרב המקדש, מדי יום כיפורים, בכל שנה, מפיל האדם פור על חייו: לה' או לעזאזל? האם יבחר בדרך המובילה אל המטרה, אל חיי קדושה וטהרה, אל דבקות בה' - או שמא יחטיא את המטרה ויגיע ל"ריסוק איברים" רוחני?

הבחירה נתונה!

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל בכל מקום שהם.

לכל הכתבות החדשות

הוסף תגובה חדשה